התפילה - חסד או חובה?
בקריאה מעמיקה יותר ניתן לראות שבשורש המחלוקת האם התפילה
היא חובה מהתורה או מדרבנן, עומדות שתי תפיסות עולם על עניינה
ומגמתה של התפילה:
הרמב"ן ראה את התפילה כחסד - "התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא
ממידות חסד הבורא יתברך עלינו". חסד של הבורא יתברך, שפותח את
שעריו על מנת להעניק לכל אחד מאתנו את הזכות לפנות אליו ולבקש
בקשות. התפילה היא זכות גדולה שזכה בה האדם, וכל מי שרוצה מוזמן
לממש זכות זו. הרמב"ן רואה בתפילה כלי ביטוי לרחשי לבו הטבעיים של
האדם, שעניינה להביא לידי ביטוי את רצון האדם לשפוך שיחו בפני קונו.
התפילה צריכה לנבוע מתוך האדם, ולכן אין חובה מהתורה להתפלל.
חיוב התפילה הוא סתירה פנימית, למהותה ומטרתה של התפילה.
על פי הרמב"ם התפילה אינה אפשרות המסורה לאדם, אלא היא חובה.
התפילה אמורה להיאמר בכל יום באופן תדיר, בין אם האדם חפץ בה ובין
אם לא. אם כן, התפילה אינה בהכרח פעולה טבעית לאדם, אלא דורשת
ממנו עמל ויגיעה, ועל כן מכנה אותה הרמב"ם "עבודה".
פעם ביממה נדרש האדם לעצור את מרוצת חייו ולהיפגש עם ה'. עצירה
זו אינה תנועה טבעית לאדם השקוע בתוך שגרת יומו, אלא דורשת עבודה
ועמל. ייעוד התפילה והמפגש המחייב הוא לרומם את האדם ממקומו
טבעי אל מקום נעלה יותר, קרוב יותר לאביו שבשמיים.