תרום
צור קשר
שלב א':
נשחק עם החניכים משחק או שניים בלי לציית לכללי המשחק. ניתן לבחור כל משחק שהחניכים אוהבים, ולהפר את חוקיו.
דוגמא למשחקים: משחק הכיסאות, משחק השוקולד, חיי שרה...
נשאל את החניכים: באילו משחק היה להם יותר נעים וכיף לשחק? מדוע?
לאחר מכן נערוך הצבעה שבטית: מהו סוג המשחק המועדף על החניכים – הראשון,עם הכללים או השני – ללא חוקים מחייבים. נבקש מהחניכים לנמק את עמדותיהם.
בעקבות הדיון שיתפתח, נכיר עם החניכים בכך שאמנם ללא אולי הם יוכלו לפסול את כולם ולנצח וזה יראה כיף ונחמד, אבל במציאות המשחק ישתגע כי אף אחד לא יקשיב לחוק ולבסוף המשחק ישעמם ויאבד משמעות.
שלב ב':
לשם מה נדרשים כללים?!
בשלב זה נחשוב עם החניכים באילו תחומים אנחנו נעזרים בכללים, מלבד המשחקים, ונגדיר,
מדוע חשובים הכללים והמסגרת לחיינו הסדירים.
נספר לחניכים את הסיפור "איזו עיר משונה". לפני ההקראה, נחלק לכל חניך שני פתקים בצבעים צהוב וכחול, הצהוב מסמל "כן" והכחול "לא". (הסיפור נמצא כצופר בסוף...)
נעצור לרגע את הקראת הסיפור (במקום המתאים) מי שתשובתו הינה "כן", ישים במרכז את הפתק הצהוב שבידו ומי שתשובתו "לא" ישים את הפתק הכחול. נספור כמה פתקים יש מכל צבע ונשמע מהחניכים מה דעתם ומדוע אלו תשובותיהם. האם הייתם רוצים לגור בעיר המתנהלת כך? מדוע?!
ונמשיך בסיפור.
בסיום הסיפור נשאל: האם הייתם רוצים לגור בכזה מקום, השונה מסגנון החיים שלנו, מקום שאין בו כללים בכלל?!
מי ששינה בינתיים את תשובתו, יכול להחליף את הפתק ששם במרכז המעגל. נספור שוב כמה פתקים יש
מכל צבע ונראה האם חלו הבדלים בהחלטת החניכים, מהי צורת החיים המועדפת.
נשאל את החניכים:
- לשם מה אנו צריכים כללים? במה הם עוזרים לנו?
נראה יחד עם החניכים, שאף על פי שהמסגרת לפעמים אינה נוחה לנו, ונראה לנו שהרבה יותר נחמד "לעשות מה שבא לנו", אנו חייבים גבולות וכללים בכדי לשמור על חיים תקינים ועל כן בכל מקום ובכל חברה קיימים כללים כדי ליצור סדר ומסגרת. ובסופו של דבר זה גם הרבה יותר נחמד ונעים כך. (נזכיר להם את התנהלות המשחק בשלב הראשון של הפעולה).
שלב ג':
גם בסניף ובשבט אנו צריכים כללים.
נחלק את החניכים ל5 קבוצות ולכל קבוצה ניתן כרטיסיה עם מילה שונה: מפקד, כחול לבן, תפילה, הגעה בזמן, התנהגות.
כל קבוצה תסביר ותגדיר את המושג ותקבע כמה החלטות וקריאות בנושא. ולאחר מכן הקבוצות יציגו את מה שעשו לכולם והשבט יצביע אם הוא מקבל את ההחלטות.
אפשר גם שהמדריך יגדיר פשוט לחניכים מה זה כל דבר לדוג:
מפקד- בכל שבת, עומד כל הסניף בצורה מסודרת לפי שבטים. המדריכים סופרים כמה כל חניכים יש בשבט,
שרים את המנון התנועה, אני מאמין והתקווה. כך מצוינת בצורה מסודרת תחילת הפעילות בסניף.
כחול לבן- בפעילות אשר מתקיימת בשבת, חייבים כל החניכים המשתתפים לבוא בלבוש כחול לבן.
כאשר כולם לבושים בכחול לבן, ברור מי שייך לסניף, משקיע ורוצה להיות בו.
תפילה- בכל שבת מתקיימות בסניף תפילות מנחה וערבית. החניכים חייבים להשתתף בתפילה אשר הינה חלק מן הפעילות.
הגעה בזמן- כאשר המדריכים קובעים שעה לפעולה, על החניכים והמדריכים להגיע בזמן.
התנהגות- בשטח הסניף ישנם כללי התנהגות שעל החניכים לעמוד בהם. חוצפה, קללות, מכות וכדומה אינם מתאימים ולא
נרשה לכך שיהיו בשטח הסניף.
פעולה זו מסבירה לחניכים על חשיבותם של המפקד, התפילה, הכחול לבן וכיוב'. מפני שזה כללי הסניף. אך כמובן שזו לא הסיבה היחידה לכך, יש חשיבות בגיבוש השייכות, הגאווה והזהות התנועתית, הנוצרים גם באמצעות התלבושת, המפקד, ההמנון וכו'. סמלים אלו מחזקים את השייכות
והגאווה של החניך לתנועה ומעניקים לו תחושה שהוא חלק ממשהו גדול. (לא בטוח שההסבר הזה מתאים לכל החניכים...).
צ'ופר -
חלמתי פעם על עיר משונה,
שאין כמוה באף מדינה.
מקום כל כך כיף ואידיאלי,
שמותר לעשות שם פשוט מה שבא לי.
מוקדם בבוקר קרני השמש זורחות,
אבל אני יכולה להישאר במיטה גם כמה שעות.
אפשר להתלבש המון זמן, אם בכלל רוצים,
ולא צריך ללכת אף פעם ללימודים.
אם יש משהו שנורא מציק,
אפשר להתעצבן ולעוק - זה בכלל לא מזיק.
שם אף אחד לא ממהר לעבודה,
ולא צריך להיות נימוסיים ולומר "שלום ו"תודה".
נראה לי ששם הכסף גדל על העצים,
כי כל היום הילדים אוכלים ממתקים.
אז החלטתי אחרי מאמץ לא קטן,
לתאר לכם חלק ממש קטנטן.
רק תדעו שמדינה כזו קשה לתאר,
אז אני אנסה לעשות זאת פחות או יותר.
ותגידו לי גם אתם ילדים,
אם במדינה כזאת לחיות, הייתם רוצים:
במדינה הזאת יש משהו מוזר,
מותר לאכול שם כל דבר.
כי בארץ הזאת המשונה,
אפשר לבקש גם עוד מנה.
ואמא לא תגיד "די, מספיק"
וגם לא תצווה "קח עוד כפית"
ואם לא רוצים לגמור כל כך,
אפשר פשוט לזרוק לפח.
וכל יום אוכלים מה שרוצים
ואפשר לאכול מיליוני ממתקים.
ואף אחד לא יזכיר שיניים לצחצח,
גם אם אני לא רוצה וגם אם אני שוכח.
חלמתי גם על עוד דבר נחמד,
שלא שמים שם על אף אחד.
אין שם מבוגרים שאומרים לך מה לעשות,
ואפשר להתחצף ולעשות שטויות.
ולא משנה אם הגרביים לא באותו הצבע,
והלכלוך נמצא שם בדרך קבע
העיקר לעשות מה שרוצים,
ולא אכפת מה שאומרים.
ובין 2 ל4 מותר לצעוק ולהפריע,
לדלג, להשתולל, לרוץ ולהריע
כי אף אחד לא שם לב,
אפילו אם ילד גדול משתובב.
בעיר הזאת, האדירה,
לא הייתה מילה כזאת "מורה".
לכל אחד יש שם מחשב,
שעושה בשבילו הכל – חושב ופותר, מוחק וכותב
ובסוף המחשב ניגש גם לבחינה,
ומקבל ציון אחד שמספיק לשנה.
אז תגידו לי שבט מעלות,
נכון שמקום כזה נשמע רק באגדות?
אבל אחרי שהייתי שם במדינה יום שלם,
התחיל להיות לי קצת משעמם.
כי כשמותר לעשות מה שרוצים,
ואין בכלל הגבלות וחוקים,
ואין מסגרת כי עושים מה שרוצים,
אז אנשים נהיים לא כל כך שמחים.
ופתאום שמתי לב, כשהסתכלתי מסביב,
שאין בכל האנשים האלה אדם אדיב.
וזה בכלל לא נחמד לעשות רק מה שאתה אוהב,
כי ככה כל אחד רק על עצמו חושב.
אז אולי זה נחמד לכמה רגעים,
אך ממש לא כדאי לכל החיים.
ועכשיו, גם אתם – חישבו כל אחד,
היית רוצה לגור שם לעד?
