תרום
צור קשר
יהיו די הרבה קטעים אז תחזיקו ראש
J 1. מכתב לנורית נורית! אהלן! מה עניינים? הבטחתי לכתוב ואני מקיים. באמת נהנתי אתמול לדבר איתך וחבל שזה היה קצר. רציתי לספר לך מה קרה אחרי שנפרדנו: המשכתי להסתובב בקניון לבד כשפתאום בחורה אחת משכה את תשומת לבי. אל תכעסי, אני לא שוכח אותך כל- כך מהר, אבל אי- אפשר היה להתעלם ממנה. זה לא שהיא הייתה בלונדינית מהסרטים, היא באמת
הייתה בחורה רגילה, אך הלבוש שלה היה כל כך בולט וצעקני. היא לבשה חצאית מיני
קצרצרה שלא כיסתה הרבה וגם החולצה הצמודה בלי השרוולים הבליטה את כל הגוף. שלא תביני אותי לא נכון- אני אוהב לראות בחורות יפות. לא צריך ללבוש רעלה כמו הערביות שאף אחד לא יודע מה עובר מולך ברחוב-
אישה או שק...? אבל- לא כמוה! הייתה לה הליכה של דוגמנית על המסלול, מבליטה בכל צעד וצעד את גופה. אבל אז הגיע הגרוע מכל: באחת מפינות הקניון עמדה לה חבורת נערים, את יודעת- תיכוניסטים כאלה שחזרו מבי"ס: מפטפטים ומתבדחים בניהם וכשהיא עברה
לידם התחילו השריקות. מבטי החבורה ננעצו בה ומישהו צעק: "בובה, מה את עושה
הערב"? ואחר הוסיף: "מותק, לאן את ממהרת"?... נראה היה שהקריאות והמבטים החמיאו לה. היא עברה כאילו אינה שמה לב אליהם, אך חיוך שבע רצון פשט על פניה. היא הוסיפה ללכת בדרכה... המשכתי להסתכל על חבורת הנערים המביטים אחריה, כשאחד מהם פלט בבוז: "אין דבר, סחורה כזו אפשר למצוא הרבה
בשוק..." והחבורה נענתה לו בצחקוקים. חשבתי לעצמי- היא בטח חושבת שהמבטים
האלה היו מחמאות בשבילה. כן, היא נראית טוב, יפה ומושכת. כל הבנים הסתכלו עליה (גם
אני...), אבל היא לא יודעת! היא לא קראה את הבוז בעיניהם! היא לא יודעת מה הם
חושבים עליה באמת. התביישתי בשבילה. נורית- תשמרי על הכבוד שלך (בשבילי) ובעיקר בשבילך!!! להתראות- גיא.
2. בכפר הרגשות. בארץ רחוקה לפני אלפי שנים, היה לו כפר קטן ונחמד. כפר הרגשות. בכפר הזה חיו להם כל סוגי הרגשות ביחד בשלווה (כל עוד השלווה נבחרה לראשות העיר, כמובן). באותו
הכפר חיו להם תאומות זהות. כל כך זהות, ממש אפשר להתבלבל. כשנולדו, איש לא הבדיל
ביניהן. שתיהן נראו כלפי חוץ בדיוק אותו דבר - שתיהן היו יפות, כולם ביקשו את
קרבתן. נראות אותו דבר, מדברות אותו דבר, אפילו השמות שלהם היו ממש דומים. לאחת
קראו 'אהבה' ולשנייה 'תאווה'. זהות, כבר אמרנו?
אבל האמת היא שבתוכן, הן היו שונות
בתכלית. בהתחלה, אנשים העדיפו את אהבה על פני אחותה. חיו איתה, הבינו שהיא תכלית החיים, שאי אפשר בלעדיה. העריכו
אותה, התייחסו אליה בכבוד, הבינו שהיא כלי ולא מטרה. היא הייתה אהובה על כולם, ממש
כמו שמה. היא חייתה את העולם. ואז, ביום בהיר אחד, הגיעה לאותו הכפר אחת חדשה, ושמה קנאה. מיד כשהגיעה ניגשה אל תאווה, ואמרה לה: אז
מה, אני רואה שמעדיפים את אחותך על פנייך. תאווה הסתכלה עליה בזלזול, על מה את
מדברת, צחקה, מתייחסים אלינו בדיוק אותו הדבר! וחוץ מזה, אני אוהבת אותה, הרי היא
אחותי. וכאן הטעות הראשונה שלך, חייכה הקנאה, את לא אוהבת. את הרי לא אהבה, את בסך הכול תאווה עלובה. תאווה
לא רצתה להקשיב, היא ברחה משם לפינה נסתרת בכפר והרגישה איך הקנאה רודפת אחריה
ונכנסת לה ללב. מחזיקה בה חזק ולא נותנת לה להימלט. לאחר כמה שעות של בכי וביקור
קצר של ייאוש ניגבה תאווה את הדמעות ושאלה: צדקת, קנאה, מעדיפים את אחותי על פניי.
מזלזלים בי ומורידים מערכי. אך מה עליי לעשות? לפתע שמה לב שקנאה נעלמה לה. במקומה
הגיעה אחת אחרת, שהציגה את עצמה בתור שנאה. היי תאווה, חייכה שנאה ברשעות, שמעתי על הבעיה שלך ויש לי את הפתרון המושלם בשבילך. והוא? התעניינה
תאווה והרגישה את החיוך המרושע מתפשט על שפתיה. חשבת פעם מה היתרון שלך על פני
אחותך? השיבה שנאה בשאלה. יתרון? איזה יתרון? שאלה תאווה וגרונה עוד חנוק מדמעות.
את הרבה יותר יפה ממנה! ענתה שנאה. אמנם הפנימיות של אהבה עמוקה ומלאה בכל טוב,
ואילו לך אין דבר בתוכך, אבל כלפי חוץ – את הרבה יותר מרשימה, הרבה יותר מושכת!
הסבירה לה הגאווה שהתחלפה בינתיים עם השנאה. אז מה עליי לעשות? תאווה כבר הייתה
נואשת. שני דברים, ציוותה עליה נבזות. דבר ראשון, עלייך להחצין את יופייך. עלייך להשקיע בחיצוניות ולטפח את
המראה המושך שלך, רק ככה אנשים יעדיפו אותך על פני אחותך. ומהו הדבר השני? מלמלה
תאווה. הו, כן. צחקה נבזות בנבזיות. אחרי הכול, לאנשים לא יספיק שאת נראית יפה
יותר. השם אהבה נתפס אצלם כמותג. כל העולם היום מחפש אותה, רוצה בה, חושק בה,
ואילו לך – יצא כבר שם גנאי. איש לא רוצה להיתפש כתאב. תאווה הנהנה בראשה, היא כבר
קלטה את המזימה. כולם מעריצים את האהבה ומחפשים את קרבתה, היא צעקה בטירוף, והרי אליה קשה להגיע. אחותי לא מוכנה
שכל אחד יזכה בה. יש לה אידאולוגיה משונה כזאת שבשבילה צריך לעבוד קשה. הזלזול
דיבר מגרונה. נבזות הביטה בה בציפייה, מחכה שתשלים את התכסיס. והרי אנשים לא
אוהבים עבודה קשה, צחקה תאווה מאושרת, הם אוהבים הכול כאן ועכשיו. בלי מאמץ. ואצלי
אין מאמץ. בשבילי לא צריך לעבוד, כל הרוצה יבוא וייטול. אז מה עלייך לעשות? שאלה
אותה נבזות בסיפוק, מובילה אותה אל התשובה. מהיום , הכריזה תאווה, אציג את עצמי כאהבה. כל מי שישאל אספר לו שאני האהבה. אסביר לו שאי אפשר
בלעדיי, אבל אין מה לעבוד בשבילי. אין דבר יותר נצרך ממני בעולם, וגם אין מה
להילחם עליי. אני פה ותמיד אהיה. אמנם אני ריקה מכל תוכן, חשבה לעצמה בשקט, אך אין
דבר. אחרי הכול אני הרבה יותר מושכת מאחותי. ומעכשיו גם זמינה לכל. עוד באותו היום יצאה תאווה משטח הכפר והתחילה להסתובב בעולם בהכרזה: יש אהבה בכל מקום ובכל שעה. כל מי
שחפץ באהבה צריך רק לצאת לרחוב וימצא אותה. על כל שלט, בכל חנות, בכל סרט, בכל שיר
ובכל ספר. האנשים שמעו וצהלו, קפצו על המציאה. השמועה עשתה לה כנפיים בכל רחבי תבל ועד מהרה נטשו כולם את אהבה הכבדה והקשה, ועברו לתאווה, האהבה החדשה, שתמיד זמינה, וכדי לזכות בה לא צריך לעשות כלום. תאווה נהנתה מכל רגע, ולא הפריע
לה בכלל כשיום אחד השתמשו בה ויום לאחר מכן זרקו אותה, היא הרגישה רצויה. העולם
העריץ אותה. העולם סגד לה. ואילו האנשים? בתוך תוכם הם ידעו שזאת לא באמת אהבה, בתוך תוכם הם הבינו שיש פה תרמית, אבל בחרו
להתעלם. העדיפו להתנפל על השלל וסיפרו לעצמם ולכל סביבתם שמדובר פה באהבה. שאין
חשוב מלבדה. שהיא תכלית החיים. והאהבה האמיתית? המקורית? איש לא יודע מה איתה. השמועה מספרת שהיא עדיין יושבת בבית ומחכה. מחכה
שמישהו מלבד אותם האנשים מהדור של פעם, שעוד זוכרים אותה ואת חסדיה, את כל הטוב
שהעניקה לעולם, יגיע לבקר אותה, אבל המציאות מאכזבת. חוץ מאותם הזקנים מהדור שידע
להעריך תוכן ופנימיות, אף אדם לא מגיע לדרוש בשלומה. היא יושבת על כיסא נדנדה,
זקנה תשושה ומלוכלכת, שומעת את כולם קוראים בשמה, אבל איש לא נכנס בדלת. מסתכלת
מבעד לחלון ורואה את אחותה הנוצצת והחדשה, ואת האנשים מסביבה שרק רוצים לגעת בה,
לזכות במעט ממנה וצורחים בטירוף כמו רובוטים מתוכנתים היטב - "אהבה". פתאום הגיעה אורחת, זוהי הבדידות. סיפרה לה שככה זה, אנשים שוכחים, נוטשים, בסוף תמיד כולם עוזבים.
ואז נכנסה התקווה ושכנעה את אהבה שיום יבוא ואנשים יבחינו בצביעותה של אחותה
הבוגדנית, ויחזרו אליה, אל האהבה הישנה והטובה, האמיתית - שלא צועקת ולא נמרחת על
שלטי חוצות, פשוט כי היא לא צריכה את זה. הפנימיות שלה חזקה יותר מכל פוסטר צעקני.
בסוף אנשים יבינו שאמנם תאווה מוכרת אהבה
בזול, אבל האהבה הזאת שווה בדיוק כמו שמקריבים בשבילה. בסוף אנשים יפנימו את
הפנימיות של אותה אהבה מקורית, ויחזרו אליה. בסוף הם יעכלו, שלא כל הנוצץ זהב.
3. אנחנו מאוד מקוות שהפעולות השפיעו עליכן במשהו.. ואם מישהי רוצה לשתף במשהו שהתעורר אצלה בעקבות הפעולות – נשמח. אם אתן רוצות לשאול שאלות – זה בדיוק הזמן(:
4. תל אביב/אביתר בנאי
שוב אני בתל אביב
דירה ריקה
יש כאן מישהו?
הכל איננו
איפה את?
כמה לא מפתיע
הרי אם יש משהו שראיתי בחיי
זה שאין כלום
עפים כמו פרחים לבנים ברוח
כנראה שאני עדיין לא לגמרי
מאמין שהשתניתי
השינוי היה מהיר מדי וחיצוני
כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין
שאתה סולח
ועכשיו צריך לנשום את זה פנימה באמת
באמונה באמת
אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין
עמך עמי ואלוהייך אלוהיי
המוות יפריד ביני ובינך
דיון – מה אתן חושבות על השיר? מה הוא מסמל?
5. סיכום: בשיר אביתר אומר "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתנתי, השינוי היה מהיר מדי וחיצוני". אנחנו חושבות שאם אתן רוצות לשנות משהו בעקבות הפעולות או בכללי בסדר היום והחיים שלכן, אם השינוי יהיה
קיצוני מדי ומהיר מדי, ותעבירי ממהירות 0 למאה בשניה – יכול להיות לו קשה לתפוס
לאורך זמן. אם ברגע תקבעי לעצמך שאת הולכת מעכשיו רק עם חצאיות מתחת לברך – יכול להיות לך מאוד קשה לקיים את זה לאורך
זמן. אם את רוצה שהשינוי הזה יהיה עמוק ובאמת תקיימי אותו כל ימי חייך, צריך לעבור תהליך שבו את צריכה לדעת ולקבוע מה את רוצה מעצמך ואיך את מגיעה למה שאת רוצה ואז תעשי את זה ממקום שלם ומבין, ובאמת תדעי לאן את רוצה להגיע בסוף התהליך. וכמו שבשיר הוא אומר שבגלל שהשינוי שלו היה מהיר מידי הוא היה בסופו של דבר רק חיצוני ואפילו הוא בעצמו
לא האמין שהוא השתנה. ונכון שהתהליך הזה יכול להיות ארוך ויהיה ניראה בזמן התהליך שאת לא משתנה או מגיעה למטרה שרצית, אז תדעי
שברגע שקל לך בחיים את לא מאתגרת את עצמך ואת נשארת באותו מצב – את לא נהיית הגרסה
הכי טובה של עצמך. זה מה שאנחנו מאחלות לכן להיות!
צ'ופר:
כדי לעשות שינוי רציני –
לא מספיק לעשות כמה צעדים מהירים- מיכאל מלכיאור
