אמיר מויאל כתב: המשיח נעמד בכניסה לירושלים ושאף לקרבו אוויר הרים צלול כיין. הראש שלו כאב אחרי שלאורך כל הדרך אלפי רכבים צפרו לו שיזוז לשוליים- והוא גם הספיק לחטוף דו"ח על אי חבישת מסכה. הסימנים הראשונים להגעתו של המשיח,  היו עשרות דיווחים בווייז על מפגע בצד הדרך - ותמונות של תימהוני מזוקן שרוכב על חמור לבן. ירושלים, שכבר ראתה כל כך הרבה אנשים שהכריזו על עצמם כמשיח, הגיבה באופן די מנומנם ורק אתר אחד שלח כתב מפוהק שימתין לאיש עם הזקן הלבן מתחת לגשר המיתרים. מאחוריו נעמדו גם כמה סקרנים שלא היה

למה כ"כ חשוב לנו בית מקדש? השנים הרבות שעברו מאז החורבן, גרמו לאבדן תחושת החיסרון לבית המקדש. אנחנו אפילו לא יודעים מה חסר לנו, ולמה. לכן כל כך חשוב להעמיק בלימוד על הנושא הזה. בית המקדש. רק למשמע צמד המילים האלה אוחזת בי התרגשות, ולא רק בי. למה? המילים האלה טומנות אין סוף של עומק, וכמובן עבר מפואר ובעז"ה גם עתיד בקרוב.  חשוב לנו בית מקדש כי כך הקב"ה ציווה. ואנו רצים ושמחים לעשות רצון אבינו מלכינו שבשמים.  חשוב לנו בית מקדש כי זו תאוותו של הקב"ה. "נתאווה הקב"ה לעשות

*איך בונים מקדש?* דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: הר הבית, בו עומד בית המקדש האשכנזי, ולצידו ניצב בית המקדש הספרדי. רבבות עולי רגל פוקדים את שני בתי המקדש. בתוך הרחבה מתנהלות מדי פעם מריבות בין ציוניים לחרדים; ארגון פמיניסטי דתי מפגין בשערי בית המקדש הספרדי על כך שאין בו נשים כוהנות. ממרגלות ההר נשמעות צפירות של מכוניות, וצעקות של נהגים המנסים למצוא חנייה; פשקווילים המפוזרים ברחבי העיר קוראים נגד ההוספות הטכנולוגיות בשני בתי המקדש. נשמע זוועה, לא? לפעמים עולה מחשבה: למה אי אפשר פשוט לבנות את בית המקדש

אני מנסה לדמיין את הגן שעשועים ליד הבית שלי נשרף. בתור אחד שמאוד אוהב לשחק באש נראלי זה מטורף! כל הפלסטיק נמס ויהיה נטיפי אש מגניבים! אבל כשהבית שנשרף הוא של האדם שאני הכי פחות אוהב, המעצבן של העיר. זה כבר קצת פחות מגניב אפילו קצת מפחיד. כשבית של חבר שלי נשרף, וואו נראלי אני לא יישן בלילה, אחבק אותו בלי סוף ואביא לו את כל הבגדים שלי, כל מה שיצטרף שיבוא עליי אני אהיה שם בשבילו בכול מה שצריך. כשהבית שלי נשרף זה טראומה כל החיים שלי שם! הכולללל! כל דבר הכי קטן מזכיר לי מלא דברים, ועכשיו הכול נשרף, אלבומים

חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ וְתַשְׁפִּיעַ חֲסָדֶיךָ עָלֵינוּ וְתָבִיא לָנוּ מְהֵרָה אֶת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ וְתִבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:"וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִיוְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי". ~~~~~~~~~~~~ וּתְמַהֵר וְתָחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ וְתִבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:"וַהֲבִיאוֹתִים

יום כיפור יש פעם אחת בשנה. חורבן בית המקדש, לעומת זאת, הביא עלינו לא פחות מאשר ארבעה צומות שונים! לאדם שנולד בדור הזה, שחי לו בטוב ובנעימים במדינת ישראל החופשית, באמת קשה להבין את זה. זה מרגיש לו מוגזם לגמרי! "ביג דיל. עושים כזה עניין מבניין שנשרף לפני אלפיים שנה?! אוקיי, אז לא יהיו קורבנות ולא יעלו לרגל. אף אחד לא ימות מזה... בסך הכול החיים שלנו, אפילו בקטע הרוחני, באמת סבבה". וזאת אולי הבעיה הכי גדולה שלנו. אין לנו באמת מושג מה איבדנו! וכשאתה לא מבין מה חסר לך, ברור גם שאין לך דמעות לבכות

*בין הראש לגוף* כולנו מתפללים לבניינו של בית המקדש. אבל האם מישהו שאל את עצמו פעם - למה, בעצם? מה חשוב כל כך בבית המקדש, ומה חסר לנו בהיעדרו?  כל דבר בעולם מורכב מגוף ונפש, תוכן ומבנה, חומר ורוח. בדרך כלל שני הכוחות הללו נמצאים בהתנגשות: הגוף מושך למטה, הנפש – למעלה, והאנושות נמצאת בסכסוך מתמשך; או שהגוף מתגבר יותר מדי והנפש סובלת, או שהנפש מתענגת על עולם הרוח ושוכחת את הגוף. האם יש דרך לאזן בין השאיפות הסותרות?  בית המקדש נקרא בשיר השירים צוואר: "*כמגדל דוד צווארך*". חז"ל מסבירים

לב המקדש ישבנו ברחבה שמעל הכותל המערבי ושרנו שירי נשמה בליווי גיטרה. "ייבנה, ייבנה, יייבנה המקדש... ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה". "האמינו לי", אמר קובי בקול שבור, "בבית המקדש הייתה התחברות אמתית לעבודת ה', לא כמו היום שכל דבר צריך להיות לפי כללים נוקשים. שם בטח הייתה זרימה, טבעיות. בית תפילה אמתי, לכל העמים והסגנונות".  "מה, נראה לך שלא היו אז הדרכות כמו היום?" שאלתי. "אולי, אבל ברור שהדגש היה על ההתחברות האישית. כל אחד מתחבר לה' איך שמתחשק לו, בלי כל

אנחנו חרדים או ציונים הרב שלמה אבינר כבר זמן רב, עוד לפני קום המדינה, אנחנו בתווך, בין החרדים האנטי-ציונים לבין הציונים החילוניים. ורבים מתלבטים: מי לנו ומי לצרינו. המציאות היסטורית מראה שאצל חלק גדול של הדתיים-הלאומיים התפתחה אהבת החילוניים ושנאת החרדים, והכרזה נחושה בפיהם: "אנחנו לא חרדים"! אך טרם ניכנס למבוכה הזאת, יש להכיר שלדתיים-הלאומיים יש מעלה עצומה שחסרה גם לחרדים וגם לחילוניים: ההכרה בערך האלהי של המדינה ושל הצבא, של שיבת ציון ושל בנין הארץ. לכן הציבור הזה הוא השליח האלהי הפנימי

בנה ביתך כבתחילה שימי רקע ברגליו בכעס. "אבל כולם ישנים אצל רובי, למה רק לי אסור?! למה כל האמהות מרשות ורק את לא?!" למען האמת לא כל האמהות הרשו, אבל האמהות של הילדים "הנחשבים" ככל הנראה הרשו. "תראה שימי, אתה יודע שאני מרשה לך לישון מידי פעם אצל חברים. אני גם מבינה שהחופש הגדול התחיל ואתם רוצים לעשות כיף ביחד. אבל היום ד' באב, אנחנו ממש בתוך 'תשעת הימים' - וזה ממש לא זמן מתאים לחגיגות כאלה". עצרתי את עצמי בכוח. לא אני לא צריכה לספר לו כמה שאני מפחדת מהזמן הזה, זוכרת היטב

"החופש הגדול, החופש הגדול, הכל אני יכול בחופש הגדול".מכירים את השיר הזה?ממש כיף לשמוע את המילים. אני יכול הכל כי זה חופש מיוחד. לא סתם חופש, חופש גדול, גדול מאוד, המון זמן, המון אפשרויות. בלי מורים, בלי שיעורים (עזבו את השיעורי בית של החופש, הרי יש המון זמן עד שנצטרך להגיש אותם, כמעט שאפשר להתעלם מהעניין, לא?), בלי חובות.ברור למה נועד החופש. הוא נועד להתאווררות משנת הלימודים המתישה שהייתה לנו. אבל אולי, אם חושבים קצת על העניין, הוא נועד לעוד משהו, משהו חשוב מאוד.החופש נועד לבחון אם באמת

דרישות גבוהות/ חילי טרופר לרוב, הדינמיקה האנושית בעבודה עם תלמיד שכושל ומתקשה היא להוריד את הרף. הפער הגדול בין הנקודה שזה הוא מצוי לבין הנקודה שבה מצויים בני גילו מרתיע לרוב, ועל כן מקובל לגשר על הפער ולהוריד את הרף אל מקומו של התלמיד המתקשה. אנו בוחרים לעשות את הדרך ההפוכה: במקום להוריד את הרף הנורמטיבי אל המקום שבו מצוי התלמיד, אנו מתעקשים להעלות את התלמיד אל מתחם הרף הנורמטיבי. אנו נוהגים כך מתוך אמונה גדולה. אנו מאמינים שאין דבר פגום בגנום של תלמידינו ואין זה הכרח שהם יוותרו בתחתית בעוד חבריהם

אורי אורבך בקטע על אחדות ישראל לי"ז בתמוז, שלושת השבועות ותשעה באב. כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו נצטרך להתגבר רק על כמה בעיות קטנטנות: האם השחיטה תהיה כמו שנהוג אצל הספרדים כ"בית יוסף" או שמא כמנהג אשכנז? והאם הרבנות הראשית תהיה האחראית על הכשרות במתחם בית המקדש, או שמא אחד הבד"צים? ואלה הסוגיות הקלות יחסית. ​​​גם בחירת הכהן הגדול אינה דבר של מה בכך. אתם לא מצפים שכהן גדול מרוקאי או טוניסאי יגיד לכהנים חסידי גור מה לעשות ואיפה להקריב. ייתכן שיצטרכו לבחור כהן גדול ספרדי וכהן

   "לרבי עקיבא, שלום וברכה. אני יודעת שבטח לא ציפית למכתב כזה, אבל אני ממש צריכה לספר לך על מחשבות שנורא מטרידות אותי בזמן האחרון. אתמול בערב ממש ריחפתי ולא יכולתי להכין שיעורים.קוראים לי רווית, ואני חניכה בשבט מעפילים בבני-עקיבא. עכשיו חודש התנועה ומירב המדריכה סיפרה לנו בשבת, שאנחנו נקראים על שמך! חשבתי לעצמי, אם רק היית יודע אז, שבעוד איזה אלפיים שנה תהיה תנועת נוער דתית יהודית בא"י, המדינה היהודית, שתקרא על שמך, היית מאושר אז הרבה יותר. אז החלטתי לכתוב, אני לא יודעת, אני לא רוצה לקלקל

וואו! כמה זמן חיכית לרגע הזה. שֶכֹּל הלימודים והמבחנים כבר יהיו מאחוריך, שתוכל לקום בבוקר מתי שבא לך, ללכת לישון מתי שאתה רוצה, לבלות עם החבר'ה, לנסוע לים, פשוט...לעשות את כל הדברים שבגללם אלוקים ברא את החופש. איזה כיף! עד היום הקפדת באדיקות על 'ספירת הגומר' (ובניגוד לעומר, הפעם באמת לא פספסת אף יום...), עכשיו כשזה אוטוטו עומד לקרות אתה ממש מתרגש. רק דבר קטן אחד מציק לך. אתה כבר ילד גדול. יצא לך לעבור כבר כמה וכמה חוֹפַשִים בחיים שלך. יותר מידי פעמים, כשהגעת לסוף החופש, והיית אמור להיות הכי בַּהַיי

ילד יקר,אני זוכר שכאשר התחתנתי אמרו לי שהרגע הגדול עדין לא הגיע, שהחיים משתנים רק כאשר אתה הופך להיות אבא, ואכן החיים משתנים, מאותו רגע אתה מפסיק לחשוב על עצמך וחושב על הילדים, חולם עליהם , לא ישן בגללם ובעצם הם הופכים להיות כל עולמך.אני רוצה לגלות לך סוד נוסף, כאשר אדם עושה בחירה ובוחר בחינוך כדרך חיים הוא בבת אחת הופך מאבא למשפחה נורמלית לאבא של משפחה מרובת ילדים , לפעמים 30 אם אתה מחנך כיתה, לפעמים 50 -100 אם אתה מלמד במספר כיתות. לפעמים של 500 אם אתה ראש ישיבה או מנהל תיכון. כמו בסרט של וולט

קיטי ג'נוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתחהבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה.התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב

הרב יניב חניא, פורסם ב"עולם קטן", י"א באדר תשס"ז, 3/1/2007 אולי כדאי לומר הפעם את המסקנה כבר בתחילה- לשמוח זה די קשה וזאת אפילו עבודה. משום מה, הנטיה הבסיסית של האדם (לפחות המבוגר, אצל ילדם קטנים זה פחות כך) היא להיות עצוב ואנו נדרשים למאמץ כדי להגיע לשמחה. הבעיה היא שאנחנו לא רגילים לחשוב שצריך להתאמץ כדי לשמוח ואנו מחכים לכל מיני "דברים שיקרו" כדי שנהיה שמחים. "כשלא יכאב לי הראש, אני אהיה שבע, עם כסף בבנק, הצלחה מסחררת בלימודים וחברים נהדרים סביבי- בטח אני אהיה

דרישות גבוהות/ חילי טרופר לרוב, הדינמיקה האנושית בעבודה עם תלמיד שכושל ומתקשה היא להוריד את הרף. הפער הגדול בין הנקודה שזה הוא מצוי לבין הנקודה שבה מצויים בני גילו מרתיע לרוב, ועל כן מקובל לגשר על הפער ולהוריד את הרף אל מקומו של התלמיד המתקשה. אנו בוחרים לעשות את הדרך ההפוכה: במקום להוריד את הרף הנורמטיבי אל המקום שבו מצוי התלמיד, אנו מתעקשים להעלות את התלמיד אל מתחם הרף הנורמטיבי. אנו נוהגים כך מתוך אמונה גדולה. אנו מאמינים שאין דבר פגום בגנום של תלמידינו ואין זה הכרח שהם יוותרו בתחתית בעוד חבריהם

 מהספר 'הדרך אל החלום' – דברים שכתב דוד רובין. אני חושב שכאשר אדם מוסר את נפשו זו מדרגה גבוהה של מבט אמוני קדימה. אנו חייבים ללמוד מזה ולהתבונן בתופעה, כי אותם שמוסרים את נפשם סומכים עלינו ומאמינים בנו שלאחר שהשקיעו את כל חייהם, כפשוטו, נמשיך לחיות. ולכן מוטלת עלינו חובה עליונה להמשיך לחיות! אך ישנו עוד עניין שקשור יותר בהסתכלות שלנו על אלו שמוסרים את נפשם: מסירות נפש אינה דבר טבעי, זה מצב קיצוני שנדרש מפרטים להקריב את נפשם למען עמם, אך ברור שזה לא מצב תקין ואידיאלי! כאשר יש ערעור על נקודה מסוימת,

בכל הדורות ובכל הזמנים מסרו יהודים את נפשם על התורה. פעם אחת גזרה מלכות רומי גזרה קשה- שלא ילמדו תורה. רע ומר היה ליהודים! עמד רבי עקיבא והקהיל קהילות ברבים ולימד את היהודים תורה. שאל אותו פפוס בן יהודה: "האם אינך מפחד מן הרומאים?" אמר לו רבי עקיבא: "אמשול לך משל- למה הדבר דומה: לשועל שהלך על שפת הנהר, וראה דגים שטים בבהלה, בורחים ממקום למקום.  "מפני מה אתם בורחים?" שאל השועל "מפני רשתות שמביאים עלינו הדייגים". ענו הדגים אמר השועל אל הדגים:  "דגים יקרים, יש

חשבתם פעם מה היה קורה אם... היינו מתייחסים לתורה כמו לפלאפון ? האם היינו נושאים את התורה בכיס כל הזמן? כמה פעמים ביום היינו מדפדפים בה ? לא עוזבים את הבית בלעדיה , וחוזרים במיוחד כדי לקחת אותה במידה ששכחנו.. היינו משתמשים בה בדרכים. אבל כמו ה-GPS - להראות לנו את הדרך ליעד ! היינו שומעים אנשים אומרים : "אני לא יכול בלעדיה ! היא עושה את הכל עבורי, אני לא צריך את שאר הספרים" אדם שלא מחבר את הפלאפון לחשמל , הפלאפון מת. אדם שלא מחובר לתורה - ממה הוא חי ? מהאתר:

בסיעתא דישמיא תהנו וב"הצלחה!! מפני מה נקרא חג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו"? מפני ש"זמן מתן תורתנו" היה רק פעם אחת- לפני אלפי שנים- ואילו "זמן קבלת תורתנו" לא פסק מעולם. בקבלת התורה חייב יהודי לעסוק מידי יום ביומו...     ♡   ♡   ♡   ♡ "שלא תבין אותי לא נכון. זה לא שיש לי משהו נגד, אבל דוגרי, אני לא כזה מתחבר ללימוד. פה ושם יש דברים שמדברים אלי, אבל הרוב נראה לי כזה יבש ומשעמם. הר"מ שלי כל הזמן מדבר איתנו כמה חשוב זה לימוד תורה

להיות מדבר - הרב חגי לונדין להיות מדבר זה להימצא בצימאון תמידי, לפתח נכונות לסבול מצבי קיצון, להתחבר למרחבים אינסופיים. לגודל אלו-הי. להיות מדבר זו המוכנות לוותר על חלקים של עולם קודם, רגשות, דעות, שאיפות. זו היכולת להתבטל באופן מוחלט בפני מדרגת חיים חדשה. להיפתח. להיות מדבר זה לשמוח ממפגש עם נקודות מים קטנות: סברא חדשה, תפילה בכוונה, הבנה מחודדת. להיות מדבר זה לא להחליק פינות להתמודד עם הגודל כפי שהוא, להקשיב פחות לעצמך ויותר לאינסוף. לעמוד משתאה מול ההר ולהאמין שניתן לטפס. להיות מדבר זו היכולת