"ושמחת בחגיך והיית אך שמח" מדוע בחג הסוכות דוקא? איך אפשר לצוות על האדם לשמוח? הרי זה תלוי מצב ורגשות? שמחה מלאכותית זקוקה לאמצעי מלאכותי חיצוני, כמו אלכוהול או סמים, כדי לשמח את האדם. לדפוק ראש. זה גורם לניתוק בין הרגש לבין השכל ואז אדם משתולל, מתנהג אחרת, לא שולט בעצמו, וכשהשפעת האלכוהול או הסמים פגה נוצרת ריקנות ודיכאון. שמחה אמיתית מקשרת בין הרגש לשכל, מתעלת אותו אל תכלית האמונה בה׳. היא מושתתת על בטחון בה׳ והכרת הטוב. כשהאדם בוטח בה׳ יש לו שקט נפשי,  מסיר דאגות מליבו וגם מכיר בטוב

לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים "כל נדרי". מה אומרים בכל נדרי? "כל נדרי ואסרי... וקונמי וקנוסי וכנויי...". כל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששמתי על עצמי, ושאולי אשים על עצמי "כולהון יהון שרן, בטלין ומבוטלין", כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אני משחרר את עצמי מכל אלה; מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים: שהוא אינטלקטואל, שהוא חסיד, שהוא לא חסיד או שהוא לא מתרגש בקלות.

מכתב משנת תשס''ד \ חנה מרון גברתי הנכבדה! אני קוראת בתמיהה וברוגז את כל הברכות שבהן מברכים אנשים אלו את אלו בעונה זו. כולם מצפים ממני לכל. שאני אהיה טובה, שאביא ברכה וסיפוק, ועלייה, שלום, ביטחון ושגשוג – כאילו הכל תלוי בי. ואם חס וחלילה הברכות האלה לא יתגשמו, אני אהיה האשמה ואותי יזכרו כמי שהייתה לא טובה. זה לא פייר, הרי את יודעת, ולפחות חייבת לדעת, שאני כשלעצמי די ניטרלית ושהדברים לא תלויים בי ובוודאי לא רק בי. אם משהו לא ילך כשורה, ואפילו אם שום דבר לא ילך כשורה, אתם תהיו אשמים לא פחות ממני. אדרבה,

לרוץ על המגרש/הרב יוני לביא כשהייתי ילד בן עשר קראתי משפט ששינה את חיי. באופן מפתיע הוא עסק דווקא בכדורגל, ואמר את האבחנה הבאה: “במשחק כדורגל ישנם חמישים אלף איש שיושבים ביציע וצופים ו-22 איש שרצים על המגרש ומבקיעים. כל אחד ייבחר איפה הוא רוצה להיות”. הדברים הדהדו במוחי: האפשרות הקלה יותר היא להתרווח על המושב ביציע, לשתות קולה, לכרסם פופקורן ולחוות דעה על ביצועי השחקנים ועל השופט ומשפחתו. האפשרות המתאגרת יותר היא לרוץ על המגרש. להזיע, להתאמץ, לתת את כל מה שיש בך ולהיות בזכות זה שותף בקביעת התוצאה.

דנה ורון - Dana Varon27 בספטמבר 2020 ·זה לא העוונות שלך, לא ההירהורים שאתה מהרהר לבד בשקט ומתבייש בעצמך לפעמים. לא המוקצה שלך משבת שעברה או הפעם ההיא שאכלת מהתפוח בלי לברך. זה לא הרגעים של הכעס ואפילו לא הרגעים של הכפירה. (מעניין כפירה דומה לכפרה). כלום. שום דבר לא יכול להרחיק אותך מהחיבור וההתקשרות שיש לך ברגעים האלה של תפילת נעילה. חשבת שקוראים לה ככה, ״נעילה״ כי השערים ננעלים? כי ניגמר הזמן? חשוֹב שנית. תפילת נעילה היא הרגע היחיד בשנה בו הבורא רוצה להיות איתך לבד. איך שאתה. מי שאתה. לכן הוא ננעל

גם אתם בני נוער, ואתם יודעים: אי אפשר לחנך מלמעלה, אי אפשר לבוא אל החניכים ולהלביש עליהם, מגבוה, ערכים ושאיפות. החינוך אינו מצליח אלא אם הוא בא מלמטה, כמו בסיפור על הנסיך שחשב שהוא תרנגול: "אינך תרנגול!" הטיפו לו כל ההורים והמורים, אך הנסיך המשיך לזחול מתחת לשולחן כשהוא ערום לחלוטין, ולקרקר סביב. "אתה אדם..." ניסו כולם לשכנעו, "ובתור שכזה עליך ללכת על שתיים ולהתלבש ולדבר", אבל הנסיך לא שת ליבו אליהם, ורק ליקט בפיו פירורים וזרעונים מהרצפה, וקרא: "קוקוריקו!"

׳׳כשאני מסתכל כיום לאחור נראה לי שההגדרה שהכי מתאימה לדוד היא שייט. לא במקדה הוא הלך לשייטת! שייט בשבילי זה לאו דוקא לוחם בשייטת לאו בצה״ל, שייט בשבילי זה אדם שיודע מהו מה תפקידו ומה ענינו בעולם־ אדם שמכיר את עצמו והולך עד הסוף. כל המאורעות שעובדים על עמ״י הם כמו ים גדול וזועף שדוחף אותנו קדימה ״עם הזרם״, עד כדי כך שרבים מאיתנו מתיאשים ומשלימים עם העובדה שאנו מובלים לאן שהזרם מוביל. אצל דוד זה לא היה כך, הוא היה שייט בהגדרה. תפקידו של ש״ט הוא בעצם לא לוותר לים בשום מצב: תמיד לשחות, תמיד להיות עם

"יש לתבוע מהצעירים יותר. רמתם גבוהה, יכולתם גבוהה. לכן, ריו להיגרר אחריהם, יש להניע אותם קדימה, לתבוע מהם ולדרוש מהם יותר. צהצעירים צריכים להרגיש מאותגרים - לא אתגרי הרפתקה, אלא תביעה אמיתית פנימית כוללת... צריך להציב להם סטנדרט. איני יודע מה הטכניקה להטמיע בהם תכונה זו, אסור שבית המדרש יהיה מובל על ידי נורמות בינוניות ומבולבלות, בית המדרש צריך להוביל, להניע תהליכים, להציב את הרף, באופן נמרץ וברור". (דרור וינברג)

נצטרך להחליט מה באנו לעשות פה. זה יהיה מעניין, העניין הזה של הזהות. יש לי ניחוש, זאת תהיה ארץ יותר ויותר ים תיכונית, כמו ברצלונה, מארסיי, פיראוס… והיא תהיה חילונית עד העצם. כבר היום היא ככה, קולנית, נהנתנית, חומרנית מאוד, ממולחת, גם מרושעת וגם טובת לב…העתידנות הזאת היא ההווה, היא תל אביב, היא שפלת החוף. אני חושב ששפלת החוף כבר ניצחה, וירושלים תהיה עיר שאנשים נוסעים אליה מישראל כמו לחוץ לארץ, כמו לראות את העבר. ובמלחמה בין ירושלים לתל אביב- אני כולי לצד תל אביב: שפיות, חילוניות והווה. זה דבר חולה

הרב נרי'ה זצ"ל - שחר אורו עמוד 262: "בדרך פגשתי את משה שפירא ושוחחנו על ענייני הארגון. יש לנו חיסרון יסודי, חסרים לנו 'משוגעים', מוסרים נפשם על מזבח האידאל, ומשום כך אי אפשר להצליח. למה לא היה בכוחה של תנועתנו ליצור לה את המשוגעים הללו? שפירא אמר: בכלל אין עכשיו אידאליות בין הנוער, ובחורי הישיבה בכללם. תכלית וקריירה תוספים את כל שטח המוח בראש כולם. יש בדבריו הרבה מן הצדק והאמת, לדאבוני הגדול..."

הרב מאיר כהן מספר על דרור וינברג-  "עכשיו אגע קצת בעניינו, עם כל האי נעימות, יש לי הרושם, שלפעמים אנחנו, מהווים בית מדרש שנעים לו להתעסק בגודל, הכל בגדול, בעיקרון, בכללי. לימוד אמונה, מחשבות כלליות, הדור, רוחניות. אבל כשאנחנו מגיעים לפרטים זה כבר מורכב. זהו אחד הדברים שחרו לדרור במפגש שלו עם מציאות כזו בצבא. זה פשוט הוציא אותו מהשלווה שהוא פגש אנשים שיכולים להיות גדולים מבחינה צבאית, אנשים רציניים- אבל ראה שהם קטנים, פשרנים ובינוניים בתחום של היראת שמים, של אחריות לפרטי פרטים. לא כי נכשלים לפעמים,

איגרת הרמב"ן ____________________ "ר' בונים אומר לתלמידיו: כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים , כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר :"בשבילי נברא העולם ("משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה) ובכיס השמאלי : "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח', כ"ז). (מתוך מרטין בובר, האור הגנוז- סיפורי חסידים) ___________ "להיות עניו פירושו שהאדם מכיר שתכונתו העצמית היא השייכות למרחב, ודווקא השייכות הזאת היא שבונה את העצמאות שלו וכך היא מגלה את עצמיותו ועצמאותו. 

הם נמצאים סביבנו בכל מקוםבכניסה לקניון, בשער בית הספר, ברחוב, באוטובוס, במעלית, בתור בדואר...אנחנו רואים אותם אבל לא ממש מביטיםלא רוצים לראות...הם מפריעים לנו לרוץ ליעד הבאהם מזכירים לנו שמזלנו שפר עלינולפעמים אנחנו מרגישים אשמים בגללם.אלה האנשים הקטנים שמסובבים את גלגלי השיניים של המציאות הנוחה שלנוהם אלה שנפלו בין הכיסאות של מסלול המרוציםהם חוטבי העצים ושואבי המים של תרבות המערבגברים ונשים שבזכותם הרחוב שלנו נקי, הקניון מאובטח והדואר מגיע בזמן.כן, בסך הכל הם אנשים טובים האנשים האלה,למרות שלפעמים

מתאים ליישום נושא של הקיץ - מתחברים :) למה לומר סליחות בסניף?  מוריה הורוביץ, רכזת אזור הר חברון פורסם ב'זרעים' גיליון אלול תשע"ט ........................................................ *השעה שעת לילה מאוחרת, ואט - אט הם מתחילים להתקבץ, לעלות, לרגל אל הסניף: זה שבא בעיניים חצי עצומות, זו שמביאה ערמת סידורים מהבית, ההוא שסגור על כל המנגינות וגם הקומונרית החדשה. כולם מתכנסים יחדיו לאמירת סליחות בסניף. אבל למה? מדוע לא להסתפק בתפילה בבית הכנסת הקרוב?* כשאנחנו מחנכים דור נאמן ומסור לעמו, לתורתו

מופלאה היא דרכו של העולה בהר.בתחילה יביט אל הפסגה הרחוקה, וייאוש יציף את לבבו וימסוך לאות באבריו. אך אם מעט חזק הוא, יאזור כוחות ויתחיל במלאכתו, צעדיו הראשונים יהיו לאים וקשים, אך הוא יתנער וימשיך לו בדרכו. פעמים שיעצור כדי להרוות את צימאונו או להשביע רעבונו. פעמים שיעצור כי קשה עליו הדרך ופעמים כי הביט מעלה וראה את הדרך שנותרה ונמלא ייאוש. תמיד צריך הוא להתאמץ וליגע עצמו, לאמץ כל שריר וגיד בגופו כי הואיודע שעצירה מיותרת עלולה להיות קטלנית. פעמים שייפול אחור וישוב קצת אחורה,יתדרדר, ייפול ויפצע אך

כלל קבע חוני המעגל: "כך מקובלני, אין מבקשים על רוב טובה". כאשר יותר מדי טוב, אסור לומר "די" אלא ללמוד לקבל את הטוב בכלים גדולים. כאשר יורד הרבה גשמים הרחובות מוצפים, ישנו מחיר כלכלי לשפע הזה, דרכים נחסמות, מכוניות מוצפות, באופן טבעי התחושה היא "הלוואי שייפסק הגשם". על פי דרכו של חוני המעגל עלינו לחשוב כיצד להכין את מאגרי המים, ומערכות הניקוז לכך שהשפע הזה לא ייפסק אלא יוסיף ויביא עמו ברכה רבה. דוגמאות רבות ישנן לדברים טובים המופיעים בעצמות גדולות כך שבשל עצמתם אנו מבוהלים

אהבה ונהג המונית יום אחד הייתי בניו יורק ונסעתי עם ידיד במונית. כאשר יצאנו, ידידי אמר לנהג המונית: "תודה על הנסיעה. נהגת מצוין." נהג המונית היה המום. ואז הוא אמר: "אתה מנסה להתחכם?" "לא. אדוני, אני לא מתבדח. אני מעריץ את הדרך שבה אתה נוהג בכביש כל כך עמוס." "כן," אמר הנהג ונסע. "מה זה היה?" שאלתי. "אני מנסה להחזיר את האהבה לניו-יורק," אמר. "אני מאמין שזה הדבר היחיד שיוכל להציל את העיר." "איך אדם אחד יוכל להציל עיר?" "לא

"אנשים שמשנים את המציאות הם אנשים שקודם כל שינו את מציאות עצמם, אי אפשר לשנות באמת את המציאות מבלי לשנות את עצמך. אני מדבר על מהפכים משמעותיים. אחת הסיבות שאנחנו לא מוכנים למסור את הנפש, להשתנות, היא שחמים בביצה. נוח לנו במקום שאליו התרגלנו. אני מרגיש בטוח, מכיר את כללי המשחק. יחיגות לא אוהבות שינויים, ארגונים, אנשים לא אוהבים שינויים, והתוצאה היא שהחיים מתקבעים על האפסיות הזאת, על הממוצע הסביר הזה שהצלחנו להגיע אליו. אני מצליח לרצות את הבוס בעבודה, את עצמי בעולם הדתי, את המזכ"ל, את הר"מ

פתאום, צעקות: ‘אווירונים! להתפזר!’ כולם בורחים בבהלה,להתרחק מהשיירה המשמשת מטרה לאווירוני האויב. נורא לראות את פניהם של הפצועים, המדדים בעזרתנו בחולות, מבוהלים וכואבים.שני מיגים עוברים נמוך מעלינו ומעבירים בנו צמרמורת.הם ממשיכים צפונה בלי להתייחס אלינו, לא אלינו התכוונו. כולם חוזרים אל הכביש, נושמים לרווחה, הגיע זמן תפילת שחרית.אני מתחיל לצעוד לאורך השיירה, לעבר המכונית שלי, שם הטלית והתפילין.לפתע אני שומע שוב זעקות אימים, ורואה שוב בריחה מבוהלת, אנשים נמלטים מהכביש לכיוון מערב.ואני בצד מזרח, מזנק

הטלוויזיה היא אסון לאנושות. לא רק מצד התוכן, אפילו התוכן היה כולו טוב, היו סרטים על דגים או ר' עקיבא, ועל אהבת ישראל - כיוון שהצופה פסיבי, ואינו מפעיל את מוחו, כישרונותיו ייחלשו, רמת המשכל תרד, בוודאי שלא יוכל ללמוד גמרא, ובוודאי שלא יהיה מסוגל לקלוט מושגים עליונים מופשטים של יראת שמיים, של אמונה ודבקות בה'. יש להבין איך טלוויזיה פועלת: תמונות קצרות מאד, ברצף מהיר, שאפשר לקלוט אותן בקלות. הכל חייב להיות קליט, קל, שטחי, בלי מסר עמוק. אין לצופה צורך לחשוב, הכל בא מן המוכן, יותר מזה, אסור לו לחשוב שכן

מדינה עם רמטכ"ל בן 32, ושגריר באו"ם בן 34, יכולה להווצר רק כאשר בחור בן 35 מתכנן אותה. הרצל היה בן 35 כאשר כתב את "מדינת היהודים", איינשטיין היה בן 26 כאשר ניסה את תורת היחסות, ואריק היה בן 25 כאשר הקים את ה-101, והאר"י הנהיג את תורת הקבלה בגיל 34. כי העולם שייך לצעירים אם הם רוצים... ואל תגידו לי שהמבוגרים מציבים מכשולים, ושהזקנים מעמידים מחסומים, והישישים בגופם משמשים מעצור להתקדמותינו כי אז אספר לכם כי דוד בן גוריון היה יו"ר ועד היסוד של פועלי ציון בגיל 20 ושיא נדיר

"בקיץ חם מאד בהודו. היה היה פעם עורב אחד שמזג האויר החם הצמיא אותו מאד. הוא עף במשך שעות ארוכות בחיפוש אחר מים להרוות את צמאונו, אך לשווא, לא היה כל מקור מים בסביבה. העורב חש כי אינו יכול לעוף יותר, הוא מותש לגמרי, ואם לא ימצא מים מיד, קרוב לודאי שינפח את נשמתו. בשארית כוחותיו החליט לא להתייאש ולהמשיך לעוף עוד טיפה הלאה. ואכן, מאמציו השתלמו, מתחת לאחד העצים גילה קומקום המשמש להרתחת מים. גרר עצמו עד לקומקום כדי לראות האם יש בו מים, ולאכזבתו הרבה הסתבר לו כי יש רק מעט מים בקרקעית. ניסה להכניס

ביום ההוא שבו לא יהיו יותר אנשים רעבים ביום שבו נדע לבטח שלא נותרו עוד ילדים עזובים ביום שבו יעלמו כותרות ענק מן העיתונים על נוער במצוקה, על התעללות בקטינים ביום שבו יסגרו המקלטים לנשים מוכות והן תהלכנה חופשי מאושרות וצוחקות ביום שבו תיעלם האבטלה מן החדשות בכל הערוצים ביום שבו מעסיקים וגם פועלים יהיו מרוצים ביום בו שולה משדרות תתן לילדה גבינה ובשר ולא תסתפק במים ובלחם צר ביום שבו לא יהיו עוד חבורות רחוב ביום בו יעלמו הנושים ובעלי החוב ביום שבו יעזרו לנכים ויתמכו בקשישים ביום בו יצאו מהאדישות ויעזרו

*ארבעה דברים על י"ז בתמוז / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:* 1.    היום, צום י"ז בתמוז, הוא אחד מימי התענית שנקבעו לזכר חורבן בתי המקדש. בי"ז בתמוז הובקעו חומות ירושלים. אחרי נפילת החומות – החורבן הלך והתקרב. כעבור שלושה שבועות, בתשעה באב, נחרב הבית. היום מתחילה התקופה ששמה "בין המיצרים", או "שלושת השבועות", ובה נוהגים מנהגי אבלות. 2.    חז"ל מספרים על עוד ארבעה אסונות שהתרחשו בדיוק בתאריך הזה: משה ירד מהר סיני, ראה את עגל הזהב ושבר את הלוחות, בוטל קורבן התמיד,