לא להחמיץ פחדים הרב חגי לונדין ככל שמתקרבים לחג הפסח אנו מנקים את הבית שלנו מחמץ, ואת הנפש לנו מדברים שמחמיצים אותה. מצה היא בצק שתפח במינון הנכון – ח"י דקות – חיים מדויקים וממוצים. בדיוק מה שצריך, לא פחות ולא יותר.  חמץ לעומת זאת הוא בצק שתופס נפח יותר ממה שצריך; כוחות חיים ש"מחמיצים" את המטרה שלהם; מצב שמביא לתחושת חמיצות ואכזבה. פחד הוא כמו בצק; יש מינון מסוים שהוא מופיע בצורה מדויקת. כאשר מזהים בעיות שמתחילות לתסוס – אסור להחמיץ אותם ויש לטפל בהם באופן מיידי. מי שמשלה את עצמו שהתסיסה

איך מרדכי ואסתר היו מתמודדים עם הקורונה? הרב חגי לונדין את מגילת אסתר 'חייב אדם לקרוא בלילה ולחזור ולשנותה ביום'. אנחנו קוראים את המגילה פעמיים - גם בערב וגם בבוקר. כאשר קוראים את המגילה במבט ראשוני נדמה שאנחנו ניצבים מול מציאות חשוכה שמובילה לאבדון. אבל לאט לאט מתברר שהמגילה נקראת באור יום והכל מתברר לטובה. בתוך תחושות האי-ודאות, כאשר העיר שושן נבוכה, ניצבות דמויות כמרדכי וכאסתר שעומדות איתן, בקור רוח במשך שנים ארוכות (סיפור המגילה נמשך בין 9-14 שנים) מחזיקות מעמד מתוך התמודדות רגועה ומתוחכמת ומשנים

מה אפשר לקחת הלאה מפורים? הרב יוני לביא מגיש מדריך מקוצר לזיהוי שמחה אמיתית:   "שמחה אמיתית לא זקוקה לאמצעים חיצוניים – מוזיקה רועשת או משקה אלכוהולי חריף – כדי 'לתדלק' אותה. היא גם לא קשורה לשאלה כמה כסף הרווחת ולכמה לייקים זכית היום. היא לא מבוססת על מה שיש לך, אלא בעיקר על מי שאתה.  שמחה מזויפת מגיעה מתוך בריחה מן המציאות הרגילה. חייבים 'לצאת' כדי 'לעשות חיים'. לחפש במחוזות רחוקים יותר מאשר במעגלי החיים הקרובים של המשפחה, העבודה והסביבה המוכרת.  שמחה מזויפת היא קצרת טווח. היא לא מחזיקה מעמד

“משנכנס אדר מרבין בשמחה” סלוגן מפוצץ, אה? מתי בפעם האחרונה באמת ממשתם אותו? בהרקדה בבית ספר? ואם רציתם להרגיש ממש טוב עם עצמכם אולי אפילו יצאתם לרחובות וחילקתם טופי לאנשים… בואו נעצור ונחשוב לרגע האם ככה באמת הרבנו שמחה? או שאולי שימחנו בעיקר את עצמנו ושכנו כמה אנשים… אנו נפגשים כל יום בכיתה, בבית הספר וברחוב באנשים מדוכדכים, מיואשים ומדוכאים. זה הזמן שלנו להעלות חיוך על הפנים שלהם. לא על ידי שנגרור אותם לרקוד או שנצעק לכיוונם ”חודש אדר!!! מה אתה כזה…” אם נעצור לרגע מחשיבה על עצמנו, נשב לידם בנחת

סיפור מתוך פורום מספרי הסיפורים\דליה סגל היה פעם מלך זקן שהיה תמיד כעסן ורגזו. כל מי שחי בממלכה רכש לו כבוד אך סלד ממנו. כולם כיבדו אותו משום שהיה המלך, אבל כשרכב על סוסו בין הערים והכפרים התרחקו ממנו האנשים, ואלה שלא הספיקו לברוח היו קדים בפניו קידה עמוקה כדי שהמלך לא יראה את עיניהם המבוהלות. הוא לא הפסיק לרטון ולהתלונן. אף אחד לא העז לדבר אליו. אפילו לא "בוקר טוב לך אדוני המלך". אחרי זמן, הפך המלך כועס עוד יותר כי ראה שנתיניו שונאים אותו ופוחדים ממנו. לבסוף קרא לקוסם הכי חכם שהיה לו ואמר

בקטע הבא מובא סיפור מחייו של אל"מ דרור וינברג הי"ד. דרור שירת ביחידות עילית, פיקד על אחת מהן ועל חטיבות חי"ר אחרות. התאפיין בכמה תכונות מנהיגות יוצאות דופן. ממליץ לכולם ללכת וללמוד קצת על אופיו של דרור. הקטע הזה מובא מתוך הספר וקראתם דרור האוסף סיפורים מחייו של דרור ומצייר לנו את דמותו. (מצורף קובץ word להדפסה) הבוקר נפתח בריצה של מספר קילומטרים משתנה וסולם תרגילי כושר. הצד הפיזי שלי לא מהחזקים נאמר בעדינות. מעולם לא התאמנתי עם שקי חול על הגב בריצה בעלייה- לא כהכנה לצבא וגם לא במהלך

מלאך המוות הגיע ראשון, כהרגלו. הוא סקר במבטו את הלשכה הסודית שבמדור השישי בגיהנום. היא היתה ריקה למדי. "שוב אני היחיד שמגיע בזמן", סינן בכעס, "לכל הרוחות והשדים". "לקרוא להם?" שאלה אותו המזכירה. "חשבתי שאמרת שזאת ישיבת חירום, בפורום מצומצם..." מלאך המוות לא התייחס. "תעשי קפה", אמר, שתי כפיות רעל" כעבור מספק דקות כבר ישבו סביב השולחן כמעט כל בכירי הגיהנום, ומלאך המוות פתח את הישיבה בקולו הרועם. "רבותי, כזכור לכם, החלטנו בישיבה הקודמת לנסות

הסלע אגדה עתיקה מספרת על מלךשהתעייף מלראות את בני ממלכתו המפונקים וחלשי האופי והחליט ללמד אותם לקח הוא הורה על הצבת סלע ענק כך שיחסום את הדרך  המובילה אל העיר והמתין  לראות כיצד יגיבו נתיניו. ממקום מסתורו צפה באכזבה בתגובתם של בני הממלכה שבזה אחר זה הסתלקו מן המקום מיד כשפגשו במכשול או במקרה הטוב הרימו ידיים  לאחר ניסיון יחיד וכושל להזיזו.לאחר מספר ימים עיקר בודד עבר בדרך.אך כשזה הגיע לסלע הוא לא הסתובב ועזב ,אלא ניגש היישר אליו בתחילה ניסה להזיזו אך ללא הצלחה . הוא הביט בו שוב וחשב עד שעלה בו רעיון

זהו.. החנוכייה חוזרת לארון.. עברנו משמונה נרות לאפס. בשעה שבה כבר התרגלנו  לעצור הכול לטובת הוספת אור בעולם.. בשיעוריו לחג החנוכה, דיבר הרב שמשון דוד פינקוס על הנר התשיעי, הנר העשירי, ועל  כל הימים הבאים שבהם כבר לא נדליק נרות. את האורות של חנוכה אמר, צריך לקחת אל תוך ימי החול. כי גם היום התשיעי הוא נס,  וכך כל יום ויום. כן גם השגרה היא משהו יוצא מגדר הרגיל. בחנוכה למדנו להסתכל אחרת על העולם. להכניס את הקודש לתוך ימי החול, להודות על היש, לראות את הטוב ביום יום, את היפי  שבבריאה, את הניסים שבימים

"למה אנחנו צמים בעשרה בטבת?בית המקדש הרי היה עומד אז על תלו וירושלים מתנהלת כשורה?אנו זוכרים היטב אירועים גדולים, אם אלו אסונות או שמחות. בתודעתנו נצרב חזק הרגע שבו אירעו.תשעה באב נצרב בזיכרון הקולקטיבי, בעת חורבן בית המקדש. אך כולנו יודעים שזה התחיל הרבה אחורה.ולמעשה כל מאורע, פרטי או כללי, מתחיל הרבה לפני שהוא מתרחש. באים חז"ל ורוצים ללמד אותנו לא להיתפס רק לרגע האסון, אלא לחפש אחורה, איפה זה התחיל, איפה היינו צריכים לזהות את הסימנים ולפתוח בצעקה ובתיקון.הבעיה התחילה מזמן. ובאמת, כך מתואר

יום העיוורון הכללי / אבי רטהרהורים למוצאי עשרה בטבת. לפני כמה דקות הסתיים הצום ואני יושב ליד המחשב לאחר שבירת הצום, וחושב ביני לבין עצמי – מה בעצם אני לוקח איתי מהצום הזה. בשביל מה ועל למה בעצם צמתי? לפני פחות או יותר מ2500 שנה קרה המצור ביג דיל. אז הגיע מלך בבל ועשה מצור על ירושלים בעשרה בטבת לפני 2550 שנה. מה לזה ולי? ולמה לצום?אם הייתי אזרח ירושלמי ממוצע באותו היום שזה קרה לפני 2500 שנה – סביר להניח שלא הייתי מרגיש משהו מיוחד באותו יום. יש אוכל. החיים נמשכים כרגיל. נכון שפה ושם יש תחושה לא נעימה,

לפניכם 2 סצנות אב ובן, אחד מנקודת מבט של אב ובן חילונים, ומנקודת מבט שנייה, של חרדים.  אפשר להציג בתור הצגה ולעורר דיון על הקטעים:) ~~~~~~~~~ אבא, למה המכבים נלחמו ביוונים? לא עכשיו. למה לא עכשיו? אני רואה עכשיו כדורסל. נו אבא! אה... מה זה חשוב. העיקר שהם ניצחו. אבא, באנציקלופדיה כתבו שזה בגלל שהמכבים לא רצו לאכול חזיר. יכול להיות. ובגלל זה היתה כזאת מלחמה!? תראה, חזיר זה ים של כולסטרול, אולי המכבים היו בקטע של בריאות וכל זה. ובגלל זה הייתה מלחמה? המכבים האלה מהבריאות, יכולים להיות נורא קיצוניים.

הולך אני באחד מימי חנוכה האביביים ברחוב, ופוגש את מ', חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו, ואומר בגאווה: "הילד הזה עושה לי צרות". ומהן הצרות שעושה הילד? הוא בא מבית הספר בערב חנוכה, ושאל: "אבא, המכבים היו דתיים?" מ' הוא בחור פיקח, ומיד הבין, שנקלע לצרה. הוא מנסה לצאת מהעניין ע"י פיזור מסך עשן: "אז לא היה עוד דבר כזה" הוא אומר. "אז למה מתתיהו הרג את האיש, שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?" "זה לא אותו הדבר" מתפתל

"הנביא ישעיהו אומר לעם ישראל: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם. דברו עם לב ירושלים וקראו אליה..." כאשר אדם מרגיש לא טוב, בודק הרופא קודם כל את הלב. אם הלב תקין, קל יותר לטפל בשאר האיברים מסביב. אם יש בעיה בלב, מצבו של האדם קשה ובעייתי. האינדיקציה למצבו של עם ישראל היא הלב שלו,"לב ירושלים". באיזה מידה עם ישראל קשור לירושלים. כל עוד הלב היהודי פועם ומחובר לירושלים יש תקווה. המציאות מוכיחה, שכל קהילה שהייתה קשורה ללב האומה, שהייתה קשורה בתילותיה ובסמליה לירושלים הצליחה לטפח חיים

בתור אחד שמתעסק הרבה עם העיריה בעירנו הטובה, אני מרגיש שעליי היא החובה, להוקיע מתנועות הנוער את הפוליטיקה הארורה. למה אני מתכוון הינכם שואלים? אתם כנראה לא מודעים, לבירוקרטיה וההתחנפויות שצריך לעשות לאנשים. כדי שתוכל לקבל כמה פרוטות שקלים, לכמה שצריך לצעוק ולצרוח, כדי לאכול בשבת ארגון במקום סביר ונוח. אני הדל, בתחילה חשבתי שזוהי איננה הגישה. שצריך בסה"כ לפעול ולגדול, בחודש ארגון, בסניף בקודש ובחול, ושם כל הדיבורים עם העיריה יגמרו. אך נפל לי האסימון, בשבוע הראשון, פיגוע מר. הקומונר הקודם לי אמר:

"ביום כ"א בשבט, יום הולדתו, חנך משה-צבי יומן בו ביקש לבטא את המתרחש בעולמו: "היום מלאו לי שמונה עשרה שנה. כדרכי בכל שנה משנת הארבע עשר לחיי הצטלמתי גם היום. פשוט מעניין לראות את ההבדל במראה משנה לשנה, פיתוח המחשבות ומהלך הרעיונות. לזה לא יועיל צילום אחד בשנה, לכן גמרתי להצטלם בכל יום. ה'צלמוניה' (מצלמה) תהיה המחברת הזאת, ו'הפילמים' הדפים! אני רוצה לתת ביטוי לכל המאורעות הנפשיים המתרחשים בחיי יום יום בכדי למצוא ביניהם את הקישור הפנימי ואת הגורמים להתפתחות המתמדת בי. ב'בראשית' אינני

להאמין בהם / אבינעם הרש אתמול, בגן של הישוב, שמעתי מעשה נדיר מחבר שלי על המחנך בבית הספר של אחיו הקטן. בוקר אחד, הגיע המחנך לבית הספר ולא הבין מה המשטרה מחפשת שם, עד שהתברר לו שאחד מתלמידיו החלשים הרחיק לכת הפעם יותר מתמיד. התלמיד פרץ לבית הספר, גנב רכוש והצליח בנוסף לכל לפרוץ גם את הדלת של המזכירות ולגנוב משם את טפסי הבגרות שהיו מוכנים לקראת הבחינה מחר.   מבחינת המנהל הסיפור היה סגור. התלמיד הזה עבריין, אין כאן שאלה בכלל, והוא הולך לעוף מבית הספר תוך כדי פתיחת תיק במשטרה. בהתחלה המחנך ניסה לשכנע

השעה 0022 בלילה, אוטובוס לצפון, אני יושב על ספסל האוטובוס, כולם ישנים, אני משנה תנוחה ועוצם את העיניים, כבר חצי שעה אני מנסה להירדם. הרצפה של האוטובוס מלאה חברים ששוכבים ישנים, הכסא לא נוח ואין מקום לרגליים, אני מחליט שנמאס לנסות לישון, אני קם לאט שלא להעיר את חברי שלצדי. מתיישב על משענת היד של הכסא וחושב. אני מסתכל על הפרצופים השלווים, השקטים, אני מסתכל עליהם חולמים, ראש על כתף, ראש כל ירך, וכולם רגועים וכל כך יחד. רק לפני חצי שעה הם היו תוססים, מלאי שמחה, רק לפני חצי שעה הם שרו שירים, רק לפני חצי

אני דתי ציוני או ציוני דתי? אתם מבינים... אני מהציונות הדתית או מהדתיות הציונית? נו, זה ברור מאוד מה אני, אני לא כמו ההם, אני כזה אני הכי טוב בעולם... אני בעד מדינה ודמוקרטיה – אבל אני מחכה למשיח אני לא רואה סרטים בשבת – רק בימות החול אני קורא עיתונים "חילונים" – אבל אני נגדם אני בעד לימוד תורה – אבל אין לי כוח, ועכשיו "מבט" – ומחר צריך לקום לעבודה אני נגד תיאטרון שמאלני – אבל אני הולך לראות למה אני בעד חופש הביטוי – אבל רק ב"הצופה" אני לא מתחיל עם בנות – רק עם... אני

מסופר על ספינה שהתרסקה בים ומהספינה ניצלו ילד וילדה שהגיעו לאי בודד, הילד והילדה גדלו והתפתחו בטבע ונהיו בריאים וחזקים. כעבור זמן, כשגדלו הילדים, התעברה האישה, והחלה להשמין ולהקיא, וככל שעבר הזמן נהייתה יותר ויותר חלשה. הזוג, שלא ידע מה זה הריון ולידה היו בטוחים שהנה, חלתה האישה במחלה קשה, הזמן עובר והמצב מתדרדר, והנה מגיעים הצירים ושניהם בטוחים שהאישה עומדת למות, הכול כואב ומיוסר ושניהם בוכים ולחוצים, עד שלפתע פתאום, מתוך כל הצער והייאוש - נולד תינוק. חיים חדשים יצאו לאוויר העולם. ורק אז הבינו שכל

אדם צריך לחיות בתודעת שליחות. להבין שריבונו של עולם שלח אותנו לכאן למשימות, ריבונו של עולם שלח אותנו כאן ליעדים גדולים. תודעת השליחות הזאת, מנטרלת את החשבונות הקטנים, את הכעסים, את התככים ואת הקנאה. תודעת השליחות עוזרת לאדם לפרש כל אירוע, כל מצוקה, כל הישג, רק בהקשר של השליחות. גם כשהוא מצליח וגם כשהוא מפסיד, גם כשטוב וגם כשרע. האם זה מקדם אותי בשליחות שלי, האם אני יכול למצוא בזה שליחות?(הרב קשתיאל)

בית מסוג אחר  למה אנחנו בונים את הסוכה מחוץ לבית? מפני שאחרי יום כיפור, אנחנו פתאום מרגישים 'חסרי בית' בבינו, מרגישים שלא רוצים לחיות בבית שבו ההגנה עשויה עץ ואבן. רוצים בית מסוג אחר. רוצים לחיות בבית שבו ברור לנו בכל רגע שהקב"ה בעצמו מגן עלינו. וכן, אני לא לא רוצה לחיות בבית שאפילו יהודי אחד ירגיש בו זר, לא רצוי. אני רוצה לחיות בבית פתוח, בבית שבו כל יהודי בעולם - ואולי פעם: כל אדם בעולם - ירגיש בו בבית. אתם מבינים את הקשר בין יום כיפור לזוכות? רק אחרי שהקב"ה מטהר את ליבי באופן הכי עמוק,

השנה יש באוויר תחושה מבלבלת ולא פשוטה, איך עושים חג סוכות בלי אורחים? בלי משפחה מורחבת? איך הולכים לחגוג שמחת תורה בלי מעגלי ריקוד סוחפים???... כאילו הוציאו את האוויר מהחג. )בננות זה משנה שעברה, כשהיה יותר קשוח וסגר בחגים אז קבלו בהבנה:( במשך השבוע הילדים שאלו אותי שוב ושוב תוך כדי בניית הסוכה "איזה אורחים יבואו לחג?", "אבא, אבל נעשה כמו כל שנה שמחת בית השואבה בסוכה עם ניגונים לתוך הלילה?" מה כלום???? שוב ושוב הסברתי לקטנים שלא רצו להבין את התשובה שככל הנראה השנה לא! זה יהיה בלי

איך אני יודע שחזרתי הביתה? הרב קרליבך אתם יודעים חברים, זה כל כך עמוק: איך אני יודע אם הגעתי לביתי שלי או לבית של אדם אחר? דמיינו לכם שאני מופיע מאוחר בלילה, שיכור ומלוכלך, ודופק בדלת של החבר הכי טוב שלי. כמובן הוא פותח ונותן לי להיכנס. אבל הוא יאמר לי משהו: "אחי! אתה בא בשעה כזאת? מה קרה לך? למה אתה כ"כ מלוכלך? ודבר ראשון - תעשה טובה, תתקלח" אבל כשאני מגיע לבית שלי, אתם יודעים מה אומרים לי אנשי הבית? "אההה! כמה אנחנו שמחים שהגעת!! דאגנו לך!" אתם יודעים, הרבה אנשים עושים

להיות ראש פירושו קודם כל להיות חי באמת. זה גם להוביל לכיוון כלשהו. לראש יש לאן ללכת והוא בדרך לשם. לראש יש עיניים לראות ואוזניים לשמוע, הוא באמת בוחר לאן הוא הולך. בוחר בעצמו בלי להיגרר.הוא בהחלט יכול לשמוע אחרים ולבקש את עצתם, אבל בסופו של דבר הוא בוחר את הדרך שלו בעצמו.די מפתיע, אבל הסמלים הגדולים של ראש השנה קשורים בעיקר לסימנים בסעודה וקצת פחות לתפילות. יהודים רבים רואים בסימנים את לב החג.הרימון, הראש של הדג או הכבש, הסלק, הגזר, הכרתי ועוד, כל אחד לפי עדתו וסגנונו, מהווים עבור רבים את התכנים