מוצאי שבת. בירושלים. הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור, לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת; לא היה לה מה להגיש לילדים. השפתיים שלה פצועות מיובש. היא מלקקת אותן, אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק. בעלה לא בבית, עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי עם שאר הקבוצה, שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים. היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים, או דלי מים, מהמחסן של היוחננים. אולי נשאר להם משהו אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן. היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו,
הרב אייל ורד/לראות מעבר לקיר ״הרכב הזה שחוסם אותי... איך הוא נזכר לדבר עם מישהו ברחוב. כזו חוצפה!... - ולפתע, בשניה אחת הכל נעלם, כשאני רואה שזה אח שלי מדבר עם הבן שלי. הבניין הזה שנבנה מולי וחוסם לי את הנוף... לא מבין למה צריך לדחוף כאן על כל מטר פנוי בניין נוסף, ולמה לא עוד גינה... אבל בשניה שגיליתי שהולך לגור שם מישהו מהקהילה, הכל נעלם, ויש רק שמחה, איזה נוף יפה יהיה לו. ואיזה כיף שנהיה שכנים. השוטר הזה שנכנס לחופה שערכתי השבוע בהר אדר, מה הוא רוצה? לבדוק שאנחנו עשרים?!... ובשניה הכל נעלם,
לפניכם קטע שמדבר על השקפת עולם על על מדינת ישראל. בפעם הראשונה קוראים את הקטע מלמעלה למטה. הוא מדבר על כמה החיים שלנו הידרדרו. ועל ההתנהגות האנושית המקולקלת שאנו חווים. בפעם השנייה שנקרא את הקטע נקרא אותו מלמטה למעלה. זה משנה את הפרספקטיבה משלילית לחיובית. פתאום רואים חוויה מתוקנת. ועתיד טוב יותר למדינה ולעם שלנו. הקטע מנסה להמחיש את העובדה שאנו יכולים להסתכל על העולם ועל המציאות בדרכים שונות. לטובה ולרעה. אלה החיים שלנו, עם ישראל אלה החיים שלנו, עם ישראל זה אפשרי לחשוב איך אנחנו רוצים לחיות כאן
הרב פינקוס זצ"ל בספרו "גלות ונחמה" ביאר את חשיבותו העצומה של עבודת הצום. הרב פינקוס הבהיר כי צום מבטא את קשר האהבה של האדם עם הקדוש ברוך הוא. הוא ממשיל את הצום לאב, שכשילדו מתפתל מכאבים, אביו בא ויושב לידו, למרות שאינו יכול עזור לבנו או להקל על כאביו. הסיבה לכך שהאב יושב ליד בנו היא כי שהוא לא מסוגל לעזוב אותו בצערו. באותו אופן ניתן להסביר את הקשר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא: כשכואב לעם ישראל, לא רק שהקדוש ברוך הוא משתתף בצערם, אלא הוא – שהוא כל יכול – ממש כואב לו, כביכול הוא עושה
פעם שיחקה בתו של החפץ חיים במחבואים. כשהגיעה תורה להתחבא, מצאה מחבוא טוב כל כך, עד שהילדים האחרים התקשו למצוא אותה. הם חיפשו במשך שעה ארוכה, וכשנואשו החליטו לשחק משחק אחר והלכו. כשראתה הילדה שעבר זמן רב והילדים לא מוצאים אותה, יצאה מהמחבוא וחיפשה אותם. לאחר חיפוש ארוך ראתה את הילדים במקום אחר משחקים במשחק אחר. עצובה, פגועה ודומעת רצה לאביה, החפץ חיים. מה קרה? שאל החפץ חיים את בתו הבוכה. והיא סיפרה לו על הילדים שהתייאשו מלחפש אותה והלכו לשחק משחק אחר. היא תיארה לו את תחושת הבגידה העמוקה שחשה, את הבדידות,
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי. בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
בשקשוק נכנסה הרכבת לתחנה צפר הקטר והעלה עשן בארובה נוסעים כבדים ירדו מהקרונות נסגרו ונפתחו דלתות נוסע קשיש עמוס מזוודות וזכרונות, ירד לאיטו במדרגות הישנות. "כמה טוב לך" אמר לי, "שאתה מצטרף למרות שהדרך מעייפת" וגברת קצת מבוגרת הוסיפה בחיוך "אח ! איזה דרך נהדרת" וכך, קצת מסוקרן, וחושש לראות, מה כל כך יפה בנסיעה הזאת, דילגתי במדרגות ופתחתי את הדלת. והנה הייתי כה מבולבל. ברכבת לא קרון אחד ולא שניים. בעלי צבע שונה וגודל שונה אך בעיקר אנשים שונים. ואני נכנסתי לקרון שממנו ירד
מי נתן לכם רישיון? הרב אייל ורד מדריכים יקרים ה' עמכם. כידוע לכם, היום לכל דבר צריך לקבל רישיון. רישיון לרכב, ורישיון לאקדח, רישיון לכלב, ורישיון למחסן, או סגירת מרפסת, חלק מהרישיונות הם לדברים חשובים, וחלק ממש לא, כמה מוזר אם כן, שלדברים החשובים באמת, הכי חשובים, לא צריך לקבל רישיון מאף אחד. לדוגמא-הורים. התפקיד הכי חשוב בעולם. תפקיד שדורש מיומנות רגשית, אישית לאורך שנים. מישהו בדק האם הצמד חמד שהתחתנו ליפני שנייה, (ואולי הכירו בסניף...) מסוגלים להיות הורים. האם הם עברו תיאוריה, טסט, משהו? כלום.
אדם שבוחר לעסוק בחינוך.... הוא אדם שאינו מרפה, גם כאשר האמונה והחלום נקברים תחת אבק השגרה והיומיום, גם כשאר הזיעה הניגרת ממליחה את העיניים וקשה לראות את הדרך." (חילי טרופר)
סליחה, אך אין "סליחה" בסמס - חיים אקשטיין השנה אולי אוותר על השורה "על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים" בתפילה של יום כיפור. לא שאני מזלזל בעוון ביטוי שפתיים, חלילה, פשוט יש חטא אחר באות ב', שיותר קריטי מבחינתי לבקש עליו מחילה בשנים האחרונות. על חטא שחטאנו לפניך בבקשות סליחה בסמס. בערב יום כיפור הקרוב, גם הנייד שלכם יוצף מן הסתם בהודעות שהמילה "סליחה" מופיעה בהן. בחלקן הגדול יהיה כתוב משהו כמו "סליחה אם פגעתי", לצד איחול גמר חתימה טובה. אתם תהנהנו בראשכם ותחזירו
תפילה בדיבור כל הילדים מדברים, בלי שום בעיה ... אמן, "זה נורא, נורא ואיום, תראה איך נראה בית הכנסת היום. יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עלמיא..." "צודק, אני חושב שזה ממש מבזה, איך יצא לנו נוער כזה ? אלה הבנים שגידלנו ? שמישהו יגיד לי שכן ! לא מבין מי אשם בזה. מה דעתך ? ... אמן..." "אומר לך את האמת, חשבתי על זה אתמול והגעתי למסקנה...ברוך הוא וברוך שמו... שזה מתחיל בסניף וזה מעצבן ! בשביל זה יש בני עקיבא ? ...אמן..." "בדיוק ! והקומונר הזה - לא זוכר את שמו ראית איך
חוקר ישראלי יצא לקונגרס בחו"ל, באחד הדיונים הציגה חוקרת צעירה מחקר מדעי, בו בדקה כמה זמן מרגע ההתעוררות לוקח ללב לפעול שלא במצב שינה? תוך כדי הצגת נתונים מרשימים הגיעה החוקרת למסקנה שזמן הסתגלות הלב למצב החדש הוא: 12 שניות! קם החוקר הישראלי ואמר: לתוצאה זו כבר הגיעו אבותינו לפני אלפי שנים כשהורו לנו לומר בבוקר- "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" 12 מילים 12 שניות!
"מדינה עם רמטכל בן 32, ושגריר בן 34 יכולה להיווצר כנראה רק שבחור בן 35 מתכנן אותה! הרצל היה בן 35 כשכתב את 'מדינה היהודים'. איינשטיין (ולא אריק) היה בן 26 כאשר ניסח את תורת היחסות . אריק (ולא איינשטיין) היה בן 25 כאשר הקים את יחידת ה-101.והאר"י (ולא פוטר) הנהיג את תורת הקבלה המיסטית בגיל 34. כי העולם שייך לצעירים.. ואל תגידו לי שהמבוגרים מציבים מכשולים ושהזקנים מעמידים מחסומים, ושהישישים בגופם משמשים מעצור להתקדמותנו, כי אז אספר לכם כי דוד בן גוריון היה יו"ר ועידת היסוד של פועלי ציון
ח"י ימים של סערה ודאגה. ח"י ימים של חרדה ותפילה. ח"י ימים של אחדות ואמונה. ידענו שלאבא מותר להגיד "לא". וכל כך רצינו שהפעם ייאמר "כן". חונכנו תמיד להביט ב"עין טובה" על חברים ובני משפחה, גם כשהם פועלים בצורה לא מובנת. והנה יש ימים שבהם צריך לזכור להביט בעין טובה על פועלו של הקב"ה בעולמו. להיזכר עד כמה הוא אוהב אותנו, ורוצה בטובתנו, ובונה את עתידנו בדרכים שאין אנו מסוגלים להבין. ח"י ימים. ח"י ימים שבהם ניערנו אבק, ונזכרנו מי אנו באמת, כפרטים
אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו אל השופטים ופונה לאחיו ליאוניד- "אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה , אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אומרים לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית, ימותק גזר הדין, הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי. לפני 5 שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה, אך אין זה כך. אני שמח שחייתי ביושר, ושלם עם עצמי , ומעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני, גם לא כשאיימו עלי במוות. אני שמח שעזרתי לאנשים אני גאה שהכרתי ועבדתי עם אנשים ישרים ואמיצים כל כך.
יומיים לאחר שחרור העיר העתיקה, בר"ח סיון תשכ"ז, דיבר הרב משה צבי נריה בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים, והרי קטע מדבריו:"בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה?באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו?התשובה לכך רמוזה בסוד שיח של חכמי קדם.על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר
"כשאני מקבל מכתב אהבה, אני קורא את המכתב פעם אחר פעם. כך יש ללמוד תורה, מכתב האהבה מהקב"ה אלינו" (הרב קרליבך)
אנחנו שומעים קינות על הנוער, שבעיני הן דיבה על הנוער שלנו. פעמים רבות היסיתי קטגורים אלה ואמרתי: הנוער שלנו הוא נוער מופלא. אין כמותו בעולם. הוא מוכן לאתגרים.הוא מוכן לתת מעצמו. הנוער הזה אינו פחות טוב מהדורות הקודמים. נהפוך הוא. הנוער הזה טוב מאיתנו. הילדים שלנו נבונים יותר, מסורים יותר, הם מוכנים למסור את הנפש למען הזולת. מתי נדע להעריך את כל האנשים הטובים שחיים בינינו? את כל הגיבורים שחיים בינינו? את כל המתנדבים שנותנים מעצמם? מתי נלמד להעריך את כל הטוב שבתוכנו? להציג אותו לראווה? אנחנו חיים בין
להוריד את תמונת הזיכרון מהקיר/ הרב יונה גודמן החדר חשוך, למעט נר זיכרון הדולק ליד תמונתו. לבדי, יושב ומתבונן בתמונה חושב על הרבים, שהצטופפו לפני זמן קצר בחדר הקטן בטקס הזיכרון. מפליא, אני חושב, אף שעברו ארבע שנים מאז נפילתו במרדף בלבנון, עדיין מגיעים כולם. מגיעים ומקשיבים בקשב רב לדברי ההספד והזיכרון. הדברים, כבכל שנה, עוסקים בדמותו בעיקר ברגעים האחרונים:כיצד הסתער, כיצד סיכן עצמו למען חבריו. תיאורים נפלאים על הדברים שאמר אחרי שנפצע, כשידע שהסוף קרב... ואנו שותקים ומקשיבים. יושבים ארבע שנים אחרי,
"שתי דקות" / ליפא אהרוני צפירה פלחה את האוויר, שתי דקות דומיה הישוב נדם, נאלם שאון בעיר ההומיה עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין נהג המשאית, העורך דין, המוכר, הקניין. הרכינו ראש, עובדות הניקיון, השוטר, הרופא, הפקידה, הגננת, האמן, ויושבי בית הקפה. התייחדו בגאון אמהות שכולות, אבות דואבים, אלמנות, רעים לנשק, חברים מלידה, סבתות, סבים, בנים ובנות. נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל, בין החילוני לדתי. נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי. שתי דקות של התייחדות שתי דקות תמימות של אחדות שתי דקות דומיה,
"אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות נצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי נצחון, ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא; מצדה, תל-חי וגטו ורשה - מקומות שבהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת הקיום של העם היהודי".- דוד אלעזר
דקה דומיה מילים: חנה ניר לזכר חיוך תמים, שאל מול המוות גווע. לזכר עיניים רכות, שכבו למראה הזוועה. לזכר צמות עדינות, שגולחו ללא רחמים. לזכר צוואר ענוג, שנכפך מאימת הדמים. לזכר ידיים חיוורות, שלמדו לבקש מזון. לזכר רגליים דקות, שקרסו תחתיהן מרזון. לזכר הגוף הפעוט, שצוּמַק וחלה ועוּנה. לזכר הלב הקטן, שנחרד מעוצמת השנאה. לזכר הדם הצעיר, הדם שהֵפְקֵר היה. לזכר ילדה יהודיה. דקה דומיה.
ילד שלי. אני כותב לך את זה. כשאני בגיל שלך. בגיל שעוד אין צרות. ואתה עכשיו קורא את זה. עד עכשיו היית זקוק לי. שמרתי עליך. דאגתי לך לבית. למקום לישון. לקורת גג. לפיתוח שלך. לאוכל חם. עכשיו אני צריך אותך. כן. הזדקנתי,ילד שלי. ואני צריך אותך איתי. לידי. שתטפל בי. שתתמוך בי. הזמן עבר. ואני צריך אותך. לא נטשתי אותך כשהיית צריך אותי. אל תנטוש אותי. כשהיית קטן חיתלתי אותך. עכשיו זה התהפך. כשהיית קטן דחפתי את העגלה שלך. עכשיו אתה תדחוף את הכיסא שלי. בבקשה,בני. אל תשליכני לעת זקנה. (: אנחנו הכוח שלהם. טלפון
מי שיעלה על הדעת שאפשר לנצח אותנו… עדין לא למד ולא שנה ולא שילש ולא הפנים מתולדות עמ"י. מי שיעלה על הדעת שניתן לחסל את עם שרידי החרב הזה, עדיין לא מכיר את עוצמת דמעותיה של רחל, המבכה על בניה שישבו לגבולם. מי שיעלה על הדעת להתייאש בשעה קשה זה.. מוזמן להכיר את מעיינות העוצמה ואת סוד הניצחיותו של העם המופלא הזה, העם קשה עורף והתמים הזה, העם הנפלא, המוזר והאציל הזה, העם ששוכח וסולח כל כך מהר, אך גם זוכר כל כך רחוק ומאמין כל כך חזק. מי שיעלה על הדעת לנתק את העם הזה ממקור עוצמיתו וחיותו מוזמן להביט