אב ובנו הגיעו אל הרבי וביקשו ברכה לקראת בר-המצווה של הבן.הרבי ברך את הילד, וכשפנו ללכת – קרא להם לחזור. הוא פנה אל הבן ושאל אותו:"האם אתה אוהד ספורט?" "כן." "איזה"? "בייסבול." "איזו קבוצה?""הדוג'רס" (קבוצה שהיתה בניו-יורק בשנות החמישים). "היית פעם במשחק שלהם?" "כן. לפני כחודש אבא לקח אותי למשחק." "ואיך היה?""האמת, די מאכזב. כשעברו שני שליש מהמשחק, הקבוצה אותה אני אוהד היתה בהפסד של תשע נגד שתיים, פער גדול

מכר שלי, טיפוס אוהב שלום ורודף שלום, יזם והדפיס לקראת חג הסוכות פוסטר ובו תמונותיהם של 18 רבנים. משפחות דתיות רבות נוהגות לקשט את סוכותיהן בדיוקנותיהם של גדולי ישראל כבחירתם. ידידי התמים ריכז אפוא בפוסטר אחד תמונות של זצ"לים רבים מכל הגוונים והזרמים. הרב קוק הציוני וממש מתחתיו הרבי מסאטמר האנטי-ציוני, הרבי מלובביטש החב"דניק בצד החזון-אי"ש הליטאי. ולא נפקד מקומם של החפץ חיים והרב אלחנן וסרמן, הרב יוסף דב סולובייצ'יק והבן איש חי. ספרדים ואשכנזים, חרדים וציונים, מהארץ ומהתפוצות. כולם

יום כיפור זה כמו מקלחת?!/ הרב אברהם אנגל "שוב מגיע יום כיפור ואני מתמלא בפחד. איך אני אבוא ליום כיפור? אני כולי מלא בעבירות, בחטאים, מי יודע איזה עונש אני אקבל? מה יהיה עליי?" ••••••••••••••••••••••••••••• יום כיפור זה היום הכי טוב לישראל. למה? כי זה היום שבו ה' רוחץ אותנו. מטהר אותנו. זה כמו אבא שהבן שלו הלך לגינה לשחק במשחקים, וחזר מלוכלך..מה עושה האבא? רוחץ אותו, מנקה אותו.  מה יותר משמח מילד בגינה, שיודע שהוא מתלכלך, אבל מה הוא יודע עוד? שבזמן שהוא יצא לגינה אבא שלו כבר הדליק לו את

"הרבה שיעורים למדנו בשנה שעברה, כאשר הבת שלנו התמודדה עם לוקמיה", כותב הרב זלמן וישצקי. "אלה היו קורסים מזורזים וכואבים: איך לשמוח גם במחלקה האונקולוגית? איך לשמור על הזוגיות? איך להתייחס לשאר הילדים? אבל הקורס המשמעותי ביותר היה החיים באי וודאות. אי אפשר לתכנן שום דבר. בבוקר היא הרגישה טוב וכעבור שעתיים רע. בצהריים בבית, בערב מאושפזת. לכמה זמן? לא יודעים. אנחנו רגילים לתכנון מדויק, ופתאום הכול מתערער.  עד שאתה קולט שזה בדיוק השיעור. לקבל את הבלתי-צפוי בחיוך וברוגע. אט אט אתה מבין

*הרב אייל ורד* והנה משהו שאפשר לקרוא בהרמות כוסיות לכבוד  השנה החדשה..    תכלה שנה וברכותיה. שלום וברכה לכם.  אני יודעת שאתם קצת כועסים עלי. או אולי מאוכזבים ממני. היו לכם הרבה ציפיות ממני.  ודווקא היה נראה לכם שאני עומדת בציפיות הללו. חורף מבורך בגשמים,  כלכלה  עם שפע.   התחלתי טוב . עם שם קצר וקליט.  תש"פ. ואז הגיעה הקורונה.  ואני כבר שומעת אתכם מכינים את הגרון  כדי להגיד בעוד שלשה שבועות בכל הכח ' תכלה שנה וקללותיה.' והשנה הזו  היא אני. זאת שאיחלתם לה בכל לב ' תחל שנה וברכותיה' בדיוק לפני

אתה יכול להסביר להם את החשיבות של נחשון בשאלות קצת מסגנון אחר. תתחיל ב- "אתם שש שנים בבני עקיבא. יש טיפה יותר מ50 שבתות בשנה. 50X6=300. עברתם קרוב ל300 פעולות שבת, תגידו לי עכשיו 30 שאתם זוכרים, עשירית מתוך הפעולות שהעבירו לכם בשבתות". אם הם יהיו חדים הם יגיעו ל20, במקרה הטוב יגיעו ל30 ואז אתה יכול להעלות להם ל50. הם בחיים לא יצליחו, בעיקר לא פעולות שלא מהשנתיים האחרונות. אחכ תשאל אותם האם הם זוכרים מחנות, מסעות, שוק פורים, הכתרה, התרמות, דברים שהם עשו תכלס בפועל. דברים כאלה הם בוודאות

בסיעתא דישמיא "אָשִׁירָה לָהּ' וְיֹאמְרוּ לֵאמֹר...."         (שמות, ט"ו, א' ) בשירת הים, משה ומרים שרים בלשון עתיד. "אשירה", "ויאמרו" "לאמור"... לא מדובר כאן רק על יצאת מצרים ההיסטורית. אלא על שירה המתארת את העתיד.  מלבד זאת שהעתיד הזה נותן בנו תקווה, הוא גורם לנו למרץ ולרצון עז לשנות מציאות. לקדם את העולם. לתקן ולעזור איפה שאפשר שנגיע ל "קריאת ים סוף" של דורנו. כי כמו אז, שהצלחנו לצאת מהשיעבוד, ושרנו שירה גדולה, ככה גם בקרוב בעז"ה שנצא

ישנם אנשים הרואים דלת סגורה ופונים ללכת. אחרים רואים דלת סגורה, מנסים את הידית, במידה והיא לא נפתחת, הם פונים ללכת. אחרים, רואים דלת סגורה, מסובבים את הידית, במידה והדלת לא נפתחת, הם מוצאים מפתח. אם המפתח לא מתאים, הם פונים ללכת. מעטי מעט, מנסים את הידית. אם הדלת לא נפתחת, הם מחפשים מפתח. אם המפתח לא מתאים הם יוצרים מפתח. לפתיחת שנה אפשר לכתוב יה"ר שנהיה מהאנשים שיוצרים מפתח :)

▪︎"אנחנו שורדים בזכות מה שיש לנו, אבל אנחנו חיים בזכות מה שאנחנו נותנים" (צרציל) תודה להדס ואיתן מעטרת :) ▪︎"העיקר בחיים זה לא מה להיות, אלא מה לעשות. כי אין דבר כזה תפקיד, יש שליחות" ~ שמעון פרס למסכה: -עשייה זה מדבק -צוות נחשון בחום ובקור(ונה):)  

שיעור לחיים ~~~~~~~~ יום אחד מורה למתמטיקה בבית הספר רשם את רצף התרגילים הבאים על הלוח: *9X1=7* *9X2=18* *9X3=27* *9X4=36* *9X5=45* *9X6=54* *9X7=63* *9X8=72* *9X9=81* *9X10=90* כאשר סיים, הסתכל על התלמידים והם לא יכלו להחזיק את הצחוק בפנים וצחקו עליו! וכל זאת, מפני שהתרגיל הראשון היה שגוי. לאחר שצפה בתלמידיו מתפקעים מצחוק אמר המורה את הדבר הבא: רשמתי את התרגיל הראשון עם טעות בכוונה, בכדי ללמד אתכם דבר חשוב מאוד, זו היא דוגמא לדרך שבה אנשים יסתכלו עליכם ויתייחסו אליכם. אתם יכולים הרי לראות ש 9 מתוך

בחדר קטן צדדי ואפל, בסניף עטור שרידי תערוכה, יושב לו מדריך, יושב וחושב ועושה חשבון לחיי ההדרכה. חושב: עוד מעט ופעולת הסיום תסגור את פרק ההדרכה בחיי נוטל גיליון ורושם בראשו: "זה מה שהשארתי מאחורי" במה אתחיל. בפעולת הפתיחה אח.. הייתה היא פשוטה ורגילה במבה מסטיק משחקים וצופר "לכל סוף יש גם התחלה" חניכים צועקים ניירות על הריצפה סבבה ובלגן הגון אה, מה יש לכתוב על פעולה שכזאת אתחיל מחודש ארגון חודש ארגון... מה יש לכתוב צבע גואש, לילות בלי שינה, בכל יום להגיע לסניף, להתחרפן ולשגע את

".. לכן זה טוב שיש לנו ימים טובים, מפני שהם נותנים לנו איזושהי נקודה של שינוי ושל עלייה. אבל זה יותר טוב שיש לנו תקופה, כמו עכשיו, שהיא זמן שטוח פחות או יותר, מפני שהזמן הזה הוא בעצם הזמן של המבחן; המבחן האם בן אדם עשה משהו בתוך המציאות בעצמו, או שכל מה שקורה בא מבחוץ? אפשר לנסות להכניס בן אדם לאווירה של התלהבות והתרוממות, אבל זה לא מחזיק, לא לעצמו, ובוודאי שלא למשך הרבה זמן" (הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ) אפשר לפתח דיון בשבט על נקודות שבשגרה שלנו. -למה היא חשובה לי כל כך? - האם אפשר לעורר

רק שלא תישן - הרב אייל ורד שבת באה. בפתח הבית אורח נעים. חבר שנמצא כעת בצבא. מפקד. השיחה קולחת ונעימה, עם הרבה ברוך ה ומצוין אבל אני קצת מכיר אותו ויודע שהוא לא בא רק כדי לספר לי שהכל טוב. הלב מתחמם והשיחה מתפתחת וגם הבעיות צפות ועולות. מסתבר שמפקד הפלוגה קצת יורד לחייו וגם החיילים לא תמיד משתפים פעולה. אנחנו מדברים בינינו ולאט לאט אני רואה את החיוך חוזר לפנים ואת האור בעיניים. כן, הוא ימשיך. לא, הוא לא ישבר. קצת שינויים פה ושם, ויהיה יותר טוב. אנחנו כבר לקראת פרידה ואז הוא אומר לי: "יש לי עוד

אל תיגע בהגה! / הרב ארז משה דורון יום סגרירי. הכביש לפניי והרוח מכה בפנים. קצת לפני העיקול ימינה, פתאום הוא אמר לי: "אל תיגע בהגה!" "מה?" עניתי, "ודאי אתה לא רציני". "אל תיגע בהגה", חזר הקול, נינוח. הסיבוב הולך ומתקרב. "אתה בטוח במה שאתה אומר?" שאלתי. מניסיון של שנים, כבר למדתי שכשהוא מדבר אתי, אני צריך לקבל את דבריו בכל כובד הראש. אבל הפעם זה נשמע הזוי, בלתי אפשרי, מלחיץ לחלוטין.   משכתי את ידיי רק "טיפה" מההגה, נוגע-לא נוגע, רגלי בכוננות

תארו לכם, שהקורונה ממשיכה חלילה עוד 100 שנה, המסכות תפורות עלינו, לומדים מרחוק קבוע, מכירים את סבא וסבתא רק דרך הזום, מהברזים יוצא אלכוג׳ל, חתונות רק עם ההורים ומנין חברים, אין כמעט מסעדות, אין בתי כנסת שוקקים, אין חיבוקים, אין ריקודים, והנכדים שלנו פשוט נולדו למצב הזה. ופתאום אחרי 100 שנה, מגיע מישהו ואומר שיש לו תרופה לקורונה!! יש לו תרופה מדהימה!!! וכולם מסתכלים עליו במבט כזה מעומעם: ״עזוב אותנו עכשיו מה רע לנו? מה עכשיו שינוי הרגלים שינוי עיניינים, מה אתה מחפש צרות, עזוב אותנו, תן לחיות״....

אביתר בנאי "כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות.. כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים. אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע. על אף אחד. אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי. לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי. שנאה זה היפך מעצמאות. שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם

" לכל אחד יש את בית המקדש האישי שלו. את הנשמה שלו, שלפעמים חברה ולפעמים נבנית. לפעמים אפילו לא מרגישים בקיומה. יש לנו את היכולת לתקן ולבנות את המקדש האישי שלנו, לברר את דרכנו ואת מעשינו ולא לתת לחשבון הנפש לעבור לידינו, מאחורינו. כשהחרדים את הקטנים ייבנו ויעמדו זקופים, נהיה מוכנים למקדש הגדול, הבית העולמי שיחזיר את השכינה לעולמנו." (נועם אפטר הי"ד)

בסיעתא דשימא ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם..." ~הרב קוק ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים." ~מסכת יומא ט,ב ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ ♡ אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים

יבוא יום/ הרב חגי לונדין יבוא יום, והוא לא רחוק, שמשבר הקורונה יהיה מאחורינו. אולי זה ייקח כמה חודשים; אולי פחות. אולי יותר. התרופה תימצא; האנושות תלמד לחיות עם הנגיף בצורה זו או אחרת; עקומת החולים תשתטח; הכלכלה תתייצב. ואז יבוא הרגע בו כל אחד יתייצב מול ילדיו, חבריו, מול עצמו, ובעיקר מול אביו שבשמים – ויענה על השאלה כיצד הוא תיפקד בזמן המשבר? האם הוא איבד עשתונות, התמלא ייאוש, הקרין פסימיות, זלזל בהוראות הסית וזרע תסכול ופחד; או שביצע את תפקידו, הקפיד על הבטיחות, דאג לזולת; היה מלא אמונה, ביטחון,

אברי גלעד Avri Gilad מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי־נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס. הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע.  בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, רובם על ידי הרומאים, ומיעוטם על ידי יהודים במהלך

אהבת חינם. כמה הכל סטיגמטי בעולם. חרדי, חילוני, דוס. מחאות הנכים, הפגנה כזאת ושביתה כזאת. ימין, שמאל, רק לא ביבי הם רק חלק מהסטיגמות שמסתובבות באויר. בכמה חומות אנחנו עוטפים את עצמנו, כדי לא להיתקל זה בזה ברחוב, ממש מצור תוצרת בית. כמה נשמות מסתובבות בעולם, ורק בגלל מראה, מפסידים. בדיבורים, טוב, זה קל. במעשים, לא ממש. ואנחנו, כועסים על החרדי שחוסם את הכביש ועל הזמרת שמייצגת את ישראל בארויזיון אבל לא ממש לובשת צנוע, וגם השיר הוא לא בדיוק ערכי וההוא הדוס שמתפלל מנחה באמצע המדרכה ומפריע לעבור.. אבל