"פנים של חורף קודרות הן. הימים קצרים והאפלה מרובה. הגשמים מונעים רגל מן השוק, ובני אדם נעצרים בבתיהם. שמחה של סוכות כבר נשכחה, ולא קבעה תורה חג שימתיק את הימים. מפני כך נרות חנוכה חביבים הם על ישראל. חיבה יתרה נודעת להם שמקרבים לבבות בני הבית זה לזה. לשון חכמים- מרפא. מיום שאמרו חכמים "מצוות חנוכה נר איש וביתו" נקבעה סגולה זו בהם. ואף על פי שאורם קטן, מחמם הוא את הלב. ואף שלא נתנו לנו חכמים רשות להשתמש בהם, חום הלב לא נאסר. לא עוד אלא שמזכירים הם לנו את התשועות ואת הנחמות, ומעידים

קטעים על רחל אמנו ורבין

קטע של הרב אבינר על רחל אמנו שבחרה לצאת מהחברה בה גדלה ולהיות שונה מהם: בתמונה למטה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ "...ביהדות חשוב לא רק המעשה ההירואי הגדול, מעשה שהכל מתפעלים ממנו ומתפלאים עליו.. אלא במידה לא פחותה מכך, גם על מעשי יום יום קטנים ושגרתיים... ואכן שיש שגילוי פשוט של אדיבות אנושית , של יחס הוגן לבני - אדם, עומד בדרגה שווה עם מעשה גבורה דרמטי. מפורסם המדרש בפתיחתא לאיכא על מאמצי האבות להפיל תחינה לפני המקום על בית המקדש שלא ייחרב. אבהרם בא בטענה משלו, יצחק בטענה משלו, יעקב אבינו, משה רבנו,

"המומים, מדוכאים, מזועזעים, כואבים, אבלים, מושפלים, מבוישים, בושים ונכלמים אנחנו מול הרצח של ראש ממשלת ישראל... למרבה הכאב, חילול השם במקרה זה הוא כפול ומכופל, כיוון שהדבר נעשה על ידי מי שרואה עצמו כדתי, וכהצדקה למעשיו הוא משתמש במצוות מן התורה. שמעתי את דברי הרוצח בבית המשפט. שום חידוש לא היה בדבריו. כל מילה שאמר נשמעה לא אחת בשנה האחרונה בחוגי הציונות הדתית, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אם קיימת אפשרות כלשהי ולו גם רחוקה, שלולא נשמעו במחננו ביטויים כמו "ממשלת בגידה", "ממשלת דמים"

דרושים משוגעים. משוגעים לתהליכים. כאלה לא רק רואים דברים רגעיים. אלא מביטים על החיים בהתבוננות של סולמות וחבלים. דרושים משוגעים. כאלה שמביטים אל הלבבות הטהורים. שלא מביטים אל המסכים החיצוניים אלא אל מה שמתרחש בפנים. דרושים משוגעים. שיודעים להביט לרגע ולראות ים של זמן שכל טיפת זמן קטנה היא חלק מהמלחמה. וכל מעשה אישי מצומצם מצטרף למעשה הכללי האין סופי. דרושים משוגעים. שישבו בשעות לא הגיוניות ויחשבו על טובתו של נער ונערה. על טובה תנועה ולא טובת אומה. דרושים משוגעים. שידעו להתמודד עם אמירות קשות והתנהגויות

1867 מארק טווין: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחיה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש...  כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב". אברהם לווינסון, מתרגם הספר של מארק טווין: "אינך יכול שלא לכאוב. לכאוב ולהתרעם על כינויי הגנאי שהמחבר הכתיר בהם את ארץ הקודש: ארץ שוממה ומכוערת, ארץ

"כשאני נכנס לירושלים אני כולי שונה לא יודע מה יש בה, בירושלים הזו , אבל היא גורמת לי משהו כזה בלב.... מן רצון להיות טוב יותר, נחמד יותר, אמיתי יותר... פעם חשבתי שאולי זה האבנים אחר כך חשבתי אולי האנשים בה שונים, אולי צללים ,אולי קולות התפילה , אבל היום אני חושב ,היום אני מבין, שמשהו במקום הזה, בעיר הקודש זו,שונה,פשוט שונה, ולכן כשאני בירושלים, גם אני קצת משתנה"...

"הגשמים אינם מערכת השקיה כי אם מערכת תקשורת בין האדם לבוראו. הגשם הנו ממד שיתוף הפעולה, הזיקה והשותפות בין שמים וארץ ובין הבורא לברואיו בניהול העולם. טיפות הגשם אינן אלא מענקי חיים וכוח המועברים מהבורא לברואיו לתקן ולהפריח יחדיו את העולם. הגעתן בזמנן הינה הצהרת שותפות ושיתוף יעדים ואלו עצירתן, חס וחלילה, הינה התראה על רעיעות השותפות וחוסר האימון בין הפטרון , המשקיע האסטרטגי ומנהלי העבודה בשטח- (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה

הדר ואחיו צור התגייסו יחד ובמהלך הטירונות וההכנה ללוחמים חיפשו ביטוי שייחד את הלוחם הישראלי ואת רוחו המיוחדת. הם בחרו בביטוי "עוז וענווה" ורקמו אותו על רצועת הנשק. "לא ידענו לרקום כמו שצריך", סיפר צור, "אז אמא הסבירה כיצד לרקום באותיות". העוז הוא האומץ, היכולת לעשות את הבלתי אפשרי, היכולת לעמוד באתגרים, היכולת להתמודד עם עצמך בהצלחה. צור בני לימד אותי כי הביטוי "עזה כמים האהבה", מלמד כי העוז צריך לזרום בך כמים, לכבוש את כולך, לכבוש את פנימיותך – זו האהבה. זו

כולנו גדלנו על השיר "השפן הקטן": השפן הקטן  שכח לסגור הדלת  הצטנן המסכן  וקיבל נזלת לה לה לה - אפצ'י  לה לה לה - אפצ'י  לה לה לה - אפצ'י  לה לה לה לה. אך מה הקשר בין השיר הזה לבין חודש כסלו ולחג החנוכה?! הרב לסרי מצא את הקשר והנה הסיפור שהיה: פעם אחת בחודש כסלו הרב מיכאל לסרי הוזמן להרצות בכנס למורות לא דתיות. מיד כשנכנס החלה המולה בקהל לא מצא חן בעיניהן שהכניסו הרצאה של רב תורני. הרב לא התבלבל וביקש חמש דקות בלבד! כאשר מוסכם מראש במידה והרב לא יהיה מעניין הוא יעזוב את המקום. המורות העדיפו

אני לא מעכלת שאני הולכת לכתוב על זה, אבל מאחר והיום כבר יוסר צו איסור הפרסום על הפרשייה אני משתפת אתכם על הפרשייה שעלולה לשנות את חיי, ואת חיי משפחתי - כבר שנה שאני נמצאת תחת חקירה סמויה, חקירה שכוללת מעקב צמוד, ציטוט לשיחות הטלפון שלי ותיעוד של כל פגישותי ועיסוקי.   החוקרים אספו חומרים רבים מעברי, תשאלו וחקרו את האנשים הקרובים אלי ואפשר לומר שהם יודעים עלי היום הרבה יותר ממה שאני יודעת על עצמי. זו פרשיה לא פשוטה, מעורבים בה אנשים נוספים, ואם חס ושלום היא תסתבך, היא עלולה להמיט אסון כלכלי, נפשי ופיזי

אמר הבעש"ט: " כשאדם נמצא בחברת אחרים הוא שם לב לחסרונותיהם, ועל ידי כך שם לב לחסרונות עצמו. היכולת להבחין בחסרונות הזולת נובעת מכך שגם בו מצויים חסרונות אלו".

כמה קשה היה לי לגלות יום אחד, שהטוב שלי הוא לא הטוב של כולם שהיפה בשבילי , הוא לפעמים שלי בלבד שהנכון למעני הוא הנכון לגבי, שהבלתי אפשרי שלי - לאחר זה אולי נקודת הזינוק להתחלה. שה"בטוח" של אחד זה לא הבטוח של אחר ואפילו שעה 4 אצל אחד - היא תמיד 4 ורבע אצל השני. כמה בזהירות בעצם, עלינו להתהלך זה לצד זה כי אצל כל אחד , זה שונה. ואם ידעת אדם אחד - עדיין אינך יודע את השני. אולי כי כללים דומים, אולי שמשחק האבנים דומה - אבל בכל מקום הן נופלות אחרת... כמה תשומת ♡ ורגישות נחוצה בהתקרב האחד אל השני

לא לתת דוגמא; מתוך: החינוך הטבעי / הרב שלמה אבינר החינוך במובן של יצירת היחס, הקשר, האמון, מתחיל בשעת הלידה. אם האם, שהיא הגורם העיקרי של החינוך בגיל הרך, מלאה באהבת ה´, בדבקות בה´ ובעבודתו, אז הילד סופג זאת. הוא סופג זאת לאו דווקא בדרכים הכרתיות-קוגניטיביות-מחשבתיות, כי אם באופן טבעי. כאשר הילד הקטן רואה שאנחנו מקיימים את המצוות ברצינות, אז גם הוא מקיים אותן ברצינות. ככל שהוא גדל, אני מזמין אותו להיות לצדי בזמן קיומה של מצווה: כאשר אני עומד לברך, כאשר אני הולך לבקר חולים, ואפילו כאשר אני הולך לנחם

אז אתה בטח שואל את עצמך ילד עצים לא אטע וכבישים לא אסלול בבריטים לא אלחם וישובים לא איישב אז איך אני משפיע על המחר של המדינה הזאת? אז להשפיע על המחר של המדינה הזאת אתה עדיין לא יכול אתה יכול לבנות את עצמך כדי שמחר אתה תהיה זה שמשפיע פה ואיך את זה אתה עושה? תפסיק לשמוע ותתחיל להקשיב, תמשיך לקבל אבל תתחיל גם לתת, תהיה משפיע בכל מקום שבו אתה נמצא.  כל הזמן תחשוב שמישהו מהצד מסתכל עליך ומה קורה כשהוא רואה מישהו עם כיפה על הראש מתנהג כמו שאתה מתנהג; האם הוא אומר לעצמו בואנה הנוער הדתי זה הכי איכותי שיש

יום אחד, בשיעור חברה, ביקשה המורה מתלמידיה להביא איתם למחרת שקית ניילון ושק תפוחי-אדמה. כשהגיעו התלמידם ביום שאחריי, אמרה המורה לתלמידיה, "בעבור כל אדם שעשה לכם משהו רע במהלך החיים ולא סלחתם לו על כך, בחרו תפוח-אדמה אחד. רישמו עליו את שם האדם והכניסו אותו לשקית הניילון". התלמידים אספו את תפוחי-האדמה שהביאו. כתבו עליהם שמות והכניסו אותן לשקית הניילון, כפי שציוותה המורה. מהר מאד, כולם שמו לב, שחלק מהשקיות היו כבדות יותר מהאחרות. היו שכתבו שמות של ילדים אחרים שרבו איתם בגן. בבית הספר היסודי.

הדבר העצוב ביותר בעולם כולו הוא כשאנשים אומרים: "אנחנו מכירים אחד את השני זמן כה רב, אני מכיר אותו כמו ספר פתוח." אתם יודעים מה פירוש הדבר הזה? הם מפסיקים ללמוד אחד את השני !! ככל שאתה לומר יותר , אתה יותר שם לב, שזה כ"כ יותר עמוק.

אני מנסה להתבונן בבני אדם כפי שאני מתבונן בשקיעת החמה,ואני מגלה שאנשים יכולים להיות נפלאים לא פחות,משקיעת חמה נהדרת.כשאני מתבונן בשקיעת החמה אינני מותח עליה ביקורת,אני צופה במחזה השקיעה ביראת כבוד כפי שהוא מגלה לי.אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים,ולאהוב אותם כפי שהם מתגלים לעיני, כך הם פורחים ומתפתחיםאת המיוחד במיני באישיותם(דוד בן יוסף)  המתייחס אל בני אדם כפי שהם- הופכם לגרועים משהם באמת, המתייחס אליהם כפי שהיו רוצים להיות, עוזר להם להגיע למה שהם מסוגלים להיות. (פרופ' פראנץ

הוא אוהב אותה היא הדבר החשוב ביותר בחייו, בלעדיה- כל העולם מת. היא אוהבת אותו היא מתגעגעת אליו, משתוקקת לכל אות חיים ממנו. היא לא יכולה לחיות בלעדיו. מבחוץ הם נראים סתם זוג יבש, מרובעים כאלה. פעם בשנה, במשך 24 שעות הם יחד. הם חוגגים את אהבתם, האהבה הגדולה בעולם. ואז, ביום הנישואים, הוא נותן לה מכתב אהבה. מכתב ארוך ארוך, כזה שנותן לה כח עד השנה הבאה. היא מצידה נשבעת לו, שתמיד תמיד תמשיך לאהוב אותו. הם נפרדים, חוזרים לחיים הרגילים. כמעט לא רואים אותם מדברים, הוא בעבודה, היא בסידורים. ושוב מתחילים הגעגועים...

לעיתים קרובות אני מתבקש לתאר את החוויה של לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, לנסות לעזור לאנשים רגלים שלא חולקים חוויה ייחודית זאת להבין, לנסות לדעת מה ההרגשה. אז זה כך: כשעומד להיוולד לך תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדתית באיטליה. אתה קונה מפה וספר הדרכה, ומתכנן תוכניות נפלאות של מה תעשה ולאן תלך: הקולסאום, הפסל של דוד, הגונדולות בוונציה..., אתה אפילו לומד להגיד מספר משפטים באיטלקית, ואתה מתרגש מאד מהחוויה הצפויה לך. חסר סבלנות אתה כבר להוט לצאת, והנה מגיע היום המיוחל. נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה "מייפלאואר" ובה אנגלים שקצו בחברה. הם חיפשו חוף שומם לחלוטין להקים בו עולם חדש. הם נחתו באמריקה והיו ראשוני המייסדים של אומה זו. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק את יום ושעת ההפלגה של אונייה זו, כמה אנשים היו בה, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה היה מסלול הפלגתם, מה בדיוק הנקודה בה עלו על חוף הארץ, שיסדו אבותיו ובה הוא גר היום בזכותם? והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות