טקס יום הזיכרון

בהצלחה!!

ברית דמים
מירי אלוני
מילים: עמנואל צבר
לחן: יאיר רוזנבלום



על דעת המקום, ועל דעת הקהל
רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים,
"אל תשלח ידך אל הנער".

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים,
חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך.
ברית דמים, ברית עולם בבשרך,
את אימת הימים ינחמו ילודיך
ואת בדמייך חיי.



בס"ד

טקס יום הזיכרון תשע"ב:
חבל כביסה בצד הבמה, לייזר נכנס לבוש מעיל אפור עם תלאי צהוב.
לייזר: "מתוך התופת באתי. שמי לייזר. כשנפתחו השערים של ברגן-בלזן לא ידעתי לאן אני אלך. לאט לאט חזר אליי קולו של אבא מהילדות, ימים ספורים לפני שנשלח לתאי הגזים באושוויץ. [קולו של אבא: "כשהכל ייגמר, לייזר, תלך לשם! תלך לאיפה שיהודים צריכים להיות], ואני באתי לישראל. הוקמה המדינה וכלום הניפו דגלים וכל מגן דוד צהוב הפך למגן דוד כחול לבן.
האישה נכנסת ועומדת לצד בעלה.
אישה: "נפגשנו באוניה. היינו צעירים בגיל אבל זקנים בניסיון החיים המר שלנו. נישאנו בחתונה פשוטה מאוד, אך רבת משמעות לגבינו. אנחנו ניצחנו את הנאצים ימ"ש, הרי אנחנו, למרות בכל, חיים בא"י עם העם היהודי".
לייזר: "ואז שוב התחילה המלחמה ושלחו אותי לקרב. היינו שם כולנו; אחד פולני, אחד רוסי, ואחד גרמני אך לכולנו מטרה אחת: לכבוש את הארץ! לכבוש את הארץ! כולם נפלו לידי; הפולני משמאל והרוסי מימין. התקדמתי ויריתי... התקדמתי ויריתי... ושוב ירייה... והתקדמתי... הגעתי אל ראש הגבעה ומאי שם צץ לפתע גדל, דגל ישראל! חטפתי אותו ונטעתי אותו חזק חזק באדמה, עמוק עמוק וצעקתי 'עם ישראל חי!!!'"
אישה: "לאחר שנה נולד בננו הראשון. לעולם לא אשכח את טקס ברית המילה בו הכנסנו את בננו בבריתו של אברהם אבינו. הבאנו חיים חדשים תחת כל הנשמות הקדושות שנהרגו" צועדת לעבר חבל הכביסה. "הוא היה תינוק יפיפה בעל עיני תכלת ופרצוף שמנמן"  תולה בגד תינוק.
לייזר: "קראנו לו ישראל. וכששאל אותי פעם: אבא, למה ישראל? לקחתי אותו לטייל שם, בשדה הקרב, היכן שנלחמנו, היכן שהיו פצועים גונחים והמתים שותקים. שם שהיה עכשיו שדה פורח באלפי פרחים בשלל צבעים. נשארים בבמה!

מאשה נכנסת מצד הבמה.
מאשה: "מתוך התופת באנו. שמי מאשה. כשירד מסך הברזל לא האמנו. לא חשבנו שנצליח לצאת לעולם. לאט לאט חזר אלי קולו של אבא ימים ספורים לפני שנשלח לסיביר [קולו של אבא: "כשהכל ייגמר, מאשה, לכי לשם! לכי לאיפה שיהודי צריך להיות"]. ואני באתי לישראל.
האב נכנס לבמה ונעמד לצד אשתו.
אבא: "נפגשנו במרכז קליטה . עברו שנים, ישראל שלנו גדל והבית התמלא קול רינה וצחוק. ישראל הביא לחיינו ולעברנו הפצוע חיים חדשים. חיי שמחה וקוממיות. קום מדינת ישראל. ישראל כבר בכיתה ג' ויודע לקרוא ולכתוב- בעברית כמובן!" ולך לכביסה ותולה בגד של ילד. נשארים בבמה!

עדה נכנסת לבמה.
עדה: "מתוך העוני באנו. שמי עדה ובאנו מתימן. העוני היה מחפיר. לא האמנתי שאצא מזה. כשהגיע השליח מישראל לאט לאט חזר אליי קולו של אבא ימים ספורים לפני שנפטר [אבא: "כשתוכלי, עדה, לכי לשם! לכי לאיפה שיהודי צריך לחיות!"]. הצטרפתי לקבוצה ועליתי לא"י.
האב בא ונעמד לצד אשתו.
אבא: "הגענו לארץ, אני ועדה אשתי. חלף זמן ובננו ישראל הגיע לגיל מצוות. אם תולה חליפה (חליפה של בגדים) וחוזרת לעמוד לצד בעלה. את מסיבת הבר מצווה ערכנו בצניעות מרובה על הדשא הירוק בישוב בו אנו גרים. בננו מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מעתה הוא בוגר. ישראל שלנו חלק פעיל מעמ"י, הוא תורם את חלקו לאור אהבת הקב"ה, האדם ואהבת הארץ. 'אכן, גבר יש לנו בבית' הייתי לוחש באוזני אשתי. והגבר שלנו, ישראל מחר מתגייס לצה"ל בא"י! ישראל חייל ומגן עלינו, שוב לעולם לא נהיה חשופים לפני אויבים, ישראל שומר עלינו".

ישראל: "שמי ישראל. אני ישראל ואני חי! כל אמר לי אבא כל זמן שהיה לוקח אותי להיכן שנלחם. 'אתה ישראל ואתה חי!'. זה המשפט שליווה אותי וילווה אותי תמיד. אני ישראל ואני חי!".


מצגת ברקע:
פרק תהילים
תמונות חיילים
ברית דמים+תמונות
תמונות פיגועים
תמונות פוגל,תמונות התנערי
או האח שצועק-אפשר הקדמה לשיר
אני מאמין+התקווה
  טקס יום הזיכרון התשע"ב:1.קטע הנחיה-פתיחה:
 -השקט הזה כואב
-התחלה של יום הזיכרון תשס"ה "עד שמסרו נפשם"
2.הזמנה ליזכור+פרק תהילים
"לקריאת יזכור אני מתכבדת להזמין את הרב יקיר/הרב שפיצר,
הקהל מתבקש לעמוד"
3.דברי פתיחה-הרב יקיר
"אני מתכבדת להזמין את הרב יקיר לומר מס' דברים"
4.הצגת קיבוץ גלויות.
(אפשר להשמיע בסוף את "אין לי ארץ אחרת"
קריינית:יש קטע ומצורף.
קטע של השמינית:"אני מתכבדת להזמין את בנות י"ב שעברו
את מסע משואה לתקומה ולשתף אותנו במועט ובתחושות
איתן ששבו מהמסע"
5.הדלקת נרות
(תוך כדי אפשר תמונות רצות של חיילים-באינטרנט)
6.ברית דמים-הצגה
קטע הקראה-ללוות ילד(מתוך תשס"ד)-
אפשור לשמור את החבל לשלב הזה
מסדר הנופלים
7.מצגת
8.ריקוד+הקראת חזון העצמות
9.הרב וויס
מי שברך
10.אני מאמין+התקווה
השקט הזה ,הכואב
ליום הזה קוראים ,יום הזיכרון
ומשמיעים צפירה,ועומדים דום
ומדברים "עליהם" "שנתנו הכול",
ש"הקריבו" ואומרים "בזכותם"
ומדברים עלינו שנשארנו
הכל בלשון רבים.
הם- "המחיר" , "הגיבורים".
הם האנשים שהיו ועודם
ובכל זאת אינם.
והם באמת רבים-רבים מידי.
ובהישמע הצפירה
בשקט הזה הכואב
ובדום הזה הנוקב
עיני דומעות.
ואני חושבת-
הרי בצפירה הזאת  לא ישמעו
אם אזעק בקול,בכל הכוח:
אלוהי המלחמות
די
עד מתי?אבא!
למה?
לא עוד!


הצגת קיבוץ גלויות:
חבל כביסה בצד הבמה, לייזר נכנס לבוש מעיל אפור עם תלאי צהוב.
לייזר: "מתוך התופת באתי. שמי לייזר. כשנפתחו השערים של ברגן-בלזן לא ידעתי לאן אני אלך. לאט לאט חזר אליי קולו של אבא מהילדות, ימים ספורים לפני שנשלח לתאי הגזים באושוויץ. [קולו של אבא: "כשהכל ייגמר, לייזר, תלך לשם! תלך לאיפה שיהודים צריכים להיות], ואני באתי לישראל. הוקמה המדינה וכלום הניפו דגלים וכל מגן דוד צהוב הפך למגן דוד כחול לבן.
האישה נכנסת ועומדת לצד בעלה.
אישה: "נפגשנו באוניה. היינו צעירים בגיל אבל זקנים בניסיון החיים המר שלנו. נישאנו בחתונה פשוטה מאוד, אך רבת משמעות לגבינו. אנחנו ניצחנו את הנאצים ימ"ש, הרי אנחנו, למרות בכל, חיים בא"י עם העם היהודי".
לייזר: "ואז שוב התחילה המלחמה ושלחו אותי לקרב. היינו שם כולנו; אחד פולני, אחד רוסי, ואחד גרמני אך לכולנו מטרה אחת: לכבוש את הארץ! לכבוש את הארץ! כולם נפלו לידי; הפולני משמאל והרוסי מימין. התקדמתי ויריתי... התקדמתי ויריתי... ושוב ירייה... והתקדמתי... הגעתי אל ראש הגבעה ומאי שם צץ לפתע גדל, דגל ישראל! חטפתי אותו ונטעתי אותו חזק חזק באדמה, עמוק עמוק וצעקתי 'עם ישראל חי!!!'"
אישה: "לאחר שנה נולד בננו הראשון. לעולם לא אשכח את טקס ברית המילה בו הכנסנו את בננו בבריתו של אברהם אבינו. הבאנו חיים חדשים תחת כל הנשמות הקדושות שנהרגו" צועדת לעבר חבל הכביסה. "הוא היה תינוק יפיפה בעל עיני תכלת ופרצוף שמנמן"  תולה בגד תינוק.
לייזר: "קראנו לו ישראל. וכששאל אותי פעם: אבא, למה ישראל? לקחתי אותו לטייל שם, בשדה הקרב, היכן שנלחמנו, היכן שהיו פצועים גונחים והמתים שותקים. שם שהיה עכשיו שדה פורח באלפי פרחים בשלל צבעים. נשארים בבמה!

מאשה נכנסת מצד הבמה.
מאשה: "מתוך התופת באנו. שמי מאשה. כשירד מסך הברזל לא האמנו. לא חשבנו שנצליח לצאת לעולם. לאט לאט חזר אלי קולו של אבא ימים ספורים לפני שנשלח לסיביר [קולו של אבא: "כשהכל ייגמר, מאשה, לכי לשם! לכי לאיפה שיהודי צריך להיות"]. ואני באתי לישראל.
האב נכנס לבמה ונעמד לצד אשתו.
אבא-: "נפגשנו במרכז קליטה . עברו שנים, ישראל שלנו גדל והבית התמלא קול רינה וצחוק. ישראל הביא לחיינו ולעברנו הפצוע חיים חדשים. חיי שמחה וקוממיות. קום מדינת ישראל. ישראל כבר בכיתה ג' ויודע לקרוא ולכתוב- בעברית כמובן!" ולך לכביסה ותולה בגד של ילד. נשארים בבמה!

עדה נכנסת לבמה.
עדה: "מתוך הכמיהה באנו. שמי מאסטאול ובאנו מאתיופיה.כל הזמן חלמנו להגיע לירושלים ולראות את בית המקדש בבניינו.לא האמנתי שבאמת אוכל לעלות לארץ. כשהגיע השליח מישראל לאט לאט חזר אליי קולו של אבא ימים ספורים לפני שנפטר [אבא: "כשתוכלי,מאסטאול, לכי לשם!לארץ הקדושה!לכי לאיפה שיהודי צריך להיות!"]. הצטרפתי לקבוצה ועליתי לא"י.
האב בא ונעמד לצד אשתו.
אבא: "הגענו לארץ, אני ואשתי. חלף זמן ובננו ישראל הגיע לגיל מצוות.(אם תולה חליפה -חליפה של בגדים וחוזרת לעמוד לצד בעלה). את מסיבת הבר מצווה ערכנו בצניעות מרובה על הדשא הירוק בישוב בו אנו גרים. בננו מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מעתה הוא בוגר. ישראל שלנו חלק ממש מעמ"י, ישראל מחר מתגייס לצה"ל לצבא הגנה לישראל!"

ישראל: "שמי ישראל. אני ישראל ואני חי! כך אמר לי אבא כל זמן שהיה לוקח אותי להיכן שנלחם. 'אתה ישראל ואתה חי!'. זה המשפט שליווה אותי וילווה אותי תמיד. אני ישראל ואני חי!".
קריינית קטע קישור
הם באו מכל קצוות תבל
מתוך התופת,מתוך החושך, מתוך אפר הקורבנות,מתוך הגלויות
התקבצו ובאו לך
לבנות,
לבנות ולבנות
לבנות ולהיבנות
היא נבנתה
היא עומדת על רגליה.
איתן,
אך בתמורת מחיר לא קטן
של בנים ובנות
שנפלו חללם והותירו סביבם חלל
למען נשב אנחנו.
כאן!
הם נפלו במלחמות ובמבצעים השונים
מלחמת ששת הימים
מלחמת...
משואה לתקומה.
קריינית: :"אני מתכבדת להזמין את בנות י"ב שעברו
את מסע משואה לתקומה ולשתף אותנו במועט ובתחושות
איתן ששבו מהמסע"




הצגת ברית דמים:

יובל הראל

על הבמה יש תפאורה של שני בתים. בכל בית יש שני הורים ובן חייל ו\או שניים-שלוש אחים.
בית 1:
אבא: "יובלי, להתראות. אנחנו אוהבים אותך, תשמור על עצמך..."
יובל: מהנהן, שותק. מנשק את הוריו, יוצא וממתין בחוץ.
(2 אחיות נפרדות)

בית 2:
אמא: "יובלי, להתראות. אנחנו אוהבים אותך, תשמור על עצמך..."
יובל: מהנהן, שותק. מנשק את האחים, אומר להתראות ויוצא.

בקרב:
שני היובלים נפגשים בחוץ והולכים לצבא, לקרב.
השיחה ברצינות גמורה!
יובל א': "גם אותך גייסו?"
יובל ב': "כן,אני עולה ללבנון לאן אתה?"
יובל א': "גם אני"
יובל ב': "בהצלחה אחי
יובל א': "בהצלחה"

בית 1:
שני חיילים  באים לבית. הם עומדים בדלת ומסבירים שבנם מת, מורידים את הכובע ומשפילים מבט,אומרים:"אנחנו מצטערים". האמא לא מאמינה, בוכה, מתאבלת... גם האב מתאבל... קצת בכי וצעקות אילמות...
שני חיילים-נוספים באים אחרי דקה. הם פונים להורים ואומרים להורים:"מצטערים הייתה טעות בניכם ובל חי...", ההורים עוברים מעצב לשמחה תוך בכי-מערבולת של תחושות. ההורים מוחים דמעות, המומים, מופתעים, מאושרים...

בית 2:
אותו תסריט כמו בית 1, ההורים מתאבלים כשהחיילים מודיעים שבנם מת. תוך כדי שני חיילים נוספים נכנסים לבמה.

בית 1:
החיילים נכנסים לבית 1 ומודיעים שבנם מת באמת. מורידים כומתה, מצטערים, משפילים עיניים... ההורים לא מאמינים ומצביעים לבית השכן. החיילים מצטערים אבל מצביעים עליהם, מסבירים שגם יובל הראל הזה נפל.
אמא:"לא, הייתה טעות,לא יובל שלנו נהרג..."
חיילים:"עכשיו,זה שניהם"







ללוות ילד:
ללוות ילד בצעדיו הראשונים, הכושלים
כשהוא מועד,ונופל, וקם, ושוב נופל, וממשיך.
ללוות ילד לפעוטון, שקית הבגדים על צווארו,
והוא עומד בשער וצועק "אל תלכי!" ולב האם נחמץ.
ללוות ילד לכתה א', הילקוט החדש על גבו
והוא כולו זורח מאושר והתרגשות.
ללוות אותו לאורך שנות ילדות והתבגרות
באהבה, בצפייה, בגאווה.
ללוות אותו לנקודת האיסוף אחר חופשה בחוזרו לבסיס                                                                         בחרדה שאין לה קץ.                                                                                                                         ללוות אותו לאורך הכביש המוצל 
במעלה החלקה הצבאית של הר הרצל.


מסדר הנופלים/חיים חפר:
הֵם בָּאִים מֶן הֶהָרִים, מִן הַשְּׁפֵלָה, מִן הַמִּדְבָּר הֵם בָּאִים-
שֵׁמוֹת, פָּנִים, עֵינַייִם – וּמִתְיַצְּבִים אֶל הַמִּסְדָּר. הֵם בָּאִים בְּצַעַד
גַּבְרִי, חֲזָקִים וּשְׁזוּפִים הֵם יוֹצְאִים מִתּוֹךְ הַמְּטוֹסִים הַמְּרֻסָּקִים 
וּמִן הַטַּנְקִים הַשְּׂרוּפִים / הֵם קָמִים מַאֲחוֹרֵי הַסְּלָעִים, מַעֵבֶר
לַדִּיוּנוֹת וּמִתּוֹךְ תְּעָלוֹת הַקֶּשֶר / גִּיבּוֹרִים כָּאֲרָיוֹת, עַזִּים כַּנְמֵרִי
וְקַלִּים כַּנֶּשֶר/ ְהֵם עוֹבְרִים אֶחָד אֶחָד בֵּין שׁוּרוֹת שֶׁל מַלְאָכִים / הַמַּאֲכִילִים
אוֹתָם מַמְתַּקִּים וְעוֹנְדִים עַל צַוָּארָם פְּרָחִים  וַאֲנִי מַבִּיט בָּהֶם/
וְהֵם כֻּלָּם שְׂמֵחִים / אֵלֶה הָאַחִים שֶׁלִי, אֵלֶה הָאַחִים/
 
וְהֵם פֹּוגְשִׁים זֶה אֶת זֶה, עַינַייִם שְׁחֹורוֹת וּכְחֻלּוֹת וְחוּמוֹת / וְהֵם
מַזְכִּירִים זֶה לָזֶה שֵׁמוֹת וְכֵלִים וּמְקוֹמוֹת וּמוֹזְגִים זֶה לָזֶה סִיפְלֵי
קָפֶה וְתַה / וּמִתְפָרְצִים פִּתְאֹם יַחַד בִּקְרִיאוֹת: כִּיפַק– הֵי! / וְהֵם
פּוֹגְשׁים בַּקָּהָל הָרַב רֵעִים וִידִידִים / וְהַמְפַקְּדים טוֹפְחִים עַל 
שְׁכֶם הַטּוּרָאִים וְטוּרָאִים לוֹחֲצִים יָד לַמְפַקְּדִים / וְהֵם פּוֹרצִים 
בְּשִׁירָה וּמוֹחֲאִים כַּפַּיִם / וּמַקְשִׁיבִים לָהֶם בְּהִתפַּעֲלוּת כָּל יֹושְׁבֵי
הַשָמַיִם / וְהַפְּגִישָׁה נִמְשֶכֶת יוֹם וָלַיְלָה, יוֹם וָלַיְלָה / כִּי חֲבוּרָה 
שֶׁכָזֹאת לֹא הָיְתָה עוֹד לְמַעְלָה /

וְאָז פִּתְאֹם שוֹמְעִים הֵם קוֹלוֹת מֻכָּרִים בּוֹכִים וְהֵם מַבִּיטִים
הַבַּיתָה אֶל אַבָּא וְאִמָּא, אֶל הַנָּשִׁים הַיְלָדִים וְהָאַחִים/
וּפְנֵיהֶם דּוֹמְמוֹת וְהֵם עוֹמְדִים נְבוֹכִים/

וְאָז מִישֶׁהו מֵהֶם לוֹחֵשׁ: סְלִיחָה, אֲבָל הָיִינוּ מֻוכְרָחים / נִצַּחְנוּ
בַּקְּרָבוֹת וְכָעֵת אָנוּ נָחִים / אֵלֶּה הָאַחִים שֶׁלִּי, אַלֶּה הָאַחִים/

וְכָכָה הַם עוֹמְדִים וְהָאוֹר עַל פְּנֵיהֶם / וְרַק אֱלֹהִים לְבַדוֹ עוֹבֵר
בֵּינֵיהֶם / וּכְשֶדּמָעוֹת בְּעֵינָיו הוּא מְנַשֶּׁק אֶת פצעיהם / וְהוּא
אוֹמֵר בְּקוֹל רוֹטַט לְמַלְאָכָיו הַלְּבָנִים: אֵלְּה הַבָּנִים שלי / אֵלָּה
הָבָּנִים/