הכתר של הדוכיפת

המלך החזיק בידו את החנית, בראשה הייתה נעוצה פיסת בשר טריה,   וכך, כשהבשר עומד כל הזמן מול עיניו של הנשר המריא המלך על גבו של הנשר למרומים.
באחד המסעות של המלך על גבו של הנשר הגדול, הוא הרגיש פתאום שמשהו השתבש, הנשר לא מצליח להתרומם לגבהים כמו בכל יום. הם ריחפו שעה קלה מעל לעיר הבירה, המלך כבר ביקש לנחות, אך אז בדיוק אפסו כוחותיו של הנשר, כנפיו נסגרו ושניהם, המלך והנשר, החלו צונחים מטה.
עוד רגע קט והמלך היה מוצא את עצמו מוטל על האדמה חסר רוח חיים. אך במקרה עבר שם הדוכיפת הזקן, מלכם של כל הדוכיפתים, הוא ראה את המלך הנופל ומיהר להזעיק את כל בני מינו.
מיד התאספו כולם והצטופפו זה לצד זה ויצרו כמין שטיח מרופד באוויר, הם התעופפו במהירות ונתנו למלך לצנוח על גבם, וביחד הובילו אותו חזרה לארמון המלוכה.
'איך אוכל לגמול לכם?' שאל המלך כשנרגע מהבהלה שתקפה אותו ברגעי הנפילה. 'בקשו כל משאלה ואמלא אותה!'
'חכמה אנחנו רוצים!' אמר זקן הדוכיפתים, וזקני העדה מיהרו להסכים איתו.
אבל אז, מקצה האולם, נשמע קולו הצפצפני של דוכיפת צעיר:
'נוצות זהב! תן לנו כתר מזהב טהור לראשנו!'
'כן! כן! נוצות זהב! זהב טהור!' הריעו פתאום קולות הצעירים באולם. בקשתו הראשונה של הזקן נעלמה ברעש המון הצעירים שהעדיפו את היופי על החכמה וביקשו נוצות מזהב.
'לו יהי כבקשתכם!' אמר המלך והשתיק את הצעירים המתלהבים, 'אבל בבקשה, לכו וחזרו לבתיכם, התייעצו ביניכם ובדקו היטב, האם באמת זה מה שאתם רוצים. אני אכבד כל החלטה שלכם. חזרו מחר!'.
הויכוחים במחנה היו נואשים, קולותיהם של הזקנים והצעירים טיפסו עד לב השמים, אלה ביקשו חכמה, ואלו רצו את היופי. המריבה הייתה נמשכת עוד שעות ארוכות, אך המלך הזקן היסה את הנוכחים ודרש הצבעה מסודרת.
היופי זכה ברוב מוחץ. מחר ילך הזקן אל המלך ויבקש את נוצות הזהב לכולם.
'אתה בטוח?' שאל המלך את הדוכיפת.
'בטוח כבודו!' הכריז הדוכיפת הזקן.
'לא תתחרטו?' שאל המלך בשנית.
'לא נתחרט!' הצהיר הדוכיפת.
'יהי כדבריך!' הכריז המלך, 'ממחר תזכו כולכם בעטרות זהב לראשכם. אבל, דעו לכם שעשיתם בחירה טיפשית, ובבוא היום כשתרצו להתחרט, שובו אליי, אני אעזור לכם!'
'הידד! הידד!' צהלו כל הדוכיפתים כשהתעוררו בבוקר וראו את המחנה זוהר בזהב, ציצת הראש של כל הדוכיפתים הייתה עשויה מזהב טהור בוהק ומבריק, לא היה קץ לאושרם. הם עפו אל הנחלים, האגמים והשלוליות ונהנו להתבונן בצללית המלכותית שהשתקפה מן המים, קרני השמש זהרו על נוצות הזהב והפיצו אור נוצץ. הם היו יפים. הם היו גאים. הם היו מאושרים.
ואז הגיעו הציידים. הם גילו את ציצת הזהב של הדוכיפת, כיפת ראשו הזוהרת משכה את תשומת לבם, והם גילו שאפשר להשיג זהב בלי לחפור, אפשר להתעשר מבלי להתאמץ, רק לצוד ולתפוש.
הם יצאו בהמוניהם, מצוידים בחיצים וקשתות, במלכודות ורשתות, והחלו צדים את הדוכיפתים.
המוני דוכיפתים מתו, אחרים נפצעו קשה, הטובים שבדוכיפתים נפלו בשבי, ובמחנה הדוכיפת שררה מבוכה, הבחירה שעשו התבררה כטעות גורלית, המלך צדק, הם עשו בחירה טיפשית.
'תציל אותנו!' התחנן הדוכיפת הזקן בפני המלך כשהוא פצוע ומדמם, חץ של צייד לא מיומן פגע בכנפו והפך אותו לנכה לשארית חייו, 'בחרנו ביופי, התגאינו בו, התרברבנו, ועכשיו אנחנו מתים, תעזור לנו!'.
'לו יהיה כדבריכם', אמר המלך, 'מחר תחזרו להיות כשהייתם, הזהב שעל ראשכם יחזור להיות נוצות רגילות, אני זוכר לכם את הטוב שעשיתם עמי'.
ומאז לא תמצאו עוד את הדוכיפת מתרברבת, היא ממעטת לטפס על העצים ומסתובבת בגובה פני האדמה, מסתתרת בשקעים ובנקיקים, מרכינה את ראשה בענווה ומנקרת באדמה.