או חברותא או מיתותא

הקדמה: מדריך, שים לב!
הפעולה הזאת עניינה בנושא רגיש מאוד: הדחוי בחברה.
בכל חברה ישנם כמה ילדים "שנושאים תפקיד זה", וייתכן מאודשגם בשבט שלך...
 כדי שנוכל להגיע עם השבט לדיון מעשי ולשפר את ההתנהגות כלפיהחניכים האלה,
 עדיף יהיה אם הם לא ישתתפו בפעולה הזאת.
ניתן לגייס נציגים מחבריא ב' לעניין הזה, שיפעלו את החניכים הנעדריםבאופן בזמן הפעולה,
 או לחשוב על דרך יצירתית אחרת ולגרום להם לא להיות בפעולה.
 אם הם נמצאים, יש להיזהר מאוד ולדבר בעדינות יתרה, בכלליות ולאלרמוז
, ואת הדיון המעשי לקיים בהזדמנות אחרת, ואולי אף להיפגש עם השבטבזמן אחר ולדבר על כך.
פעולה כזאת היא חשובה מאוד, בבחינת הצלת נפשות ממש!!!
חשוב להעביר אותה ולדבר על הדברים האלה, בייחוד בשבטים שיש בהם בעיהמהסוג הזה (איפה אין???)
בהצלחה!
 
 
 
1.   החניכים יפנימו עד כמה חשובים החברים לאדם, עד כיאדם ללא חברים נחשב למת!
2.   החניכים יפתחו מודעות למצוקתו של הילד הדחויבקבוצה ויהיו רגישים לה.
3.   החניכים יכירו באחריותם כפרטים וכקבוצה למנועשחברים בקבוצה יידחו חברתית, ויחשבו על דרכים לסייע לילדים שנקלעו למציאות
כזאת. 
 
·        מלפפון
·        כדור
·        מקורות
 
בשביל זה יש חברים!
 
נפתח בכמה משחקי קבוצהבהם אחד החניכים מתמודד מול כל הקבוצה (ניתן לבחור רק משחק אחד/ שניים):
1.   משחק המלפפון: נסדר את החניכים במעגל כשהם צמודים זה לזה,ויעבירו מאחורי גבם מלפפון. חניך אחד עומד בתוך המעגל, ועליו לנסות למצוא היכן
נמצא המלפפון, בעוד שהאחרים צריכים להשתדל להסתיר זאת ממנו. 
2.   משחק המעגל: עומדים במעגל, כשחניך אחד נמצא מחוץ למעגל ועליולנסות להיכנס פנימה. על האחרים למנוע ממנו לעשות זאת, על ידי כך שהם נצמדים זה
לזה. 
3.   קוף באמצע: עומדים במעגל, חניך אחד עומד במרכז המעגל ושארהחניכים משחקים "מסירות". החניך שעומד באמצע מנסה לתפוס את הכדור, כאשר
הוא תופס- החניך האחרון שזרק מחליף אותו במרכז המעגל.
 
המדריך יקיים סבב תחושותוישאל:
מה המשותף לכל המשחקיםששיחקנו? (כל הקבוצה נגד ילד אחד...).
 
המדריך יפנה למתנדביםשבכל משחק ויבקש מהם לתאר איך הרגישו במהלך המשחק (חוץ מאשר הכיף...),
ויבקש גם מהקבוצה לתאראיך הם הרגישו כתוצאה מהדחייה של החניך הבודד.
 
המשחקים הציגו לנו מצבקשה מאוד שקיים גם במציאות. האדם הוא יצור חברתי והוא צריך חברים מסביבו.
כשלמישהו אין חברים, וכלהקבוצה עומדת כנגדו, הוא מרגיש בודד, וזו תחושה קשה מאד.
אין מי שיעזור לך, אין לךעם מי להתחלק בחוויות, בשאלות, בפחדים,
 אין את מי לשתףבדברים הטובים- זהו מצב מאוד מאוד קשה.
 
את הצורך הקיומי של האדםבחברים, אפשר לראות בסיפור המובא בגמרא בתענית,
על חוני המעגל שהתעוררמשינה של שבעים שנה, ומצא את עצמו בודד ללא חברים.
 
המדריך יספר לחניכים אתהסיפור בעל-פה.
 
"יום אחד היה הולך חוני המעגל בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.
 שאל אותו: מתי העץ יניב פירות? ענה לו: לאחר שבעים שנה.
אמר לו: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות.
 כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.
ישב חוני המעגל ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם, וישן שבעים שנה.
 כשנתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב.
שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ? 
אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע.
אמר לו : מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה.
ראה את חמורו שנולדו לו ולדי ולדות.
הלך לביתו ושאל: האם בנו של חוני קיים? 
אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.
אמר להם: אני בעצמי חוני!
לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהלימוד ברור -
 כמו בזמן שחוני היה קיים, שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם.
אמר להם: אני חוני. לא האמינו לו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי לו.
התעצב חוני המעגל מאד, התפלל ומת.
אמר רבא: זה מה שרגילים הבריות לומר: "או חברותא – אומיתותא."
זאת אומרת: או שיש לאדם חבר טוב - או שהוא באלכלל מיתה."
(מסכת תענית כ"ג, א')
 
נשאל את החניכים:
מדוע חוני המעגל כל-כךהתעצב, עד שבא לידי מוות?
מה היה הגורם למותו שלחוני המעגל?
 
(חוני מצא את עצמו בודדמאוד לאחר שהקיץ משנתו הארוכה. אף אחד לא האמין לו שהוא חוני ולא התייחס אליו.
לא היה לו קשר קרוב עם אףאחד, והוא חש בודד מאד...
כשאדם בודד ולא מוצא נפשקרובה שתבין אותו, העצב שלו כל כך גדול, עד שעלול להביא אותו לכלל מיתה!
 כמו שיש צורך לגוףבאוכל, וכשאדם רעב מאד הוא חלילה עלול למות, כך גם יש צורך לנפש בחבר.)
 
נחזור למשחקים בהם פתחנואת הפעולה ונשאל:
האם לדעתכם יש ילדיםבקבוצה שמרגישים כך במציאות ולא רק במשחק,
ומתמודדים עם מציאות כזויום יום, לא רק במשך 3 דקות???
 
 
אחד בודד מכולם
 
בשלב הזה ננסה להפנים אתחווייתו של הילד הדחוי.
לשם כך, יקריא המדריך את הקטע הבא:
 
מיומנו של "צחי כרוב":
"כל יום כשאני חוזרמבית הספר, אני פוגש את אמא והיא שואלת אותי איך היה היום.
 אני אומר לה שבסדרומתיישב ליד המחשב, החבר הכי טוב שלי.
הכי טוב זה לשחק במחשב,הוא אף פעם לא צוחק עלי ולא מתלחשש מאחורי הגב.
אה, והכי חשוב – הוא גםלא קורא לי "צחי כרוב".
הייתי רוצה לספר לאמאשקוראים לי ככה בבית ספר,
אבל כל פעם שאני פותח אתהפה אני מרגיש גוש גדול שעומד לי בגרון ואני מוותר על זה.
אז אני כותב ביומן, ואנימרגיש שזה מקל עלי.
 
שלשום הגעתי לבית ספר,והתיישבתי במקומי ליד נדב,
 שכל יום כמו תוכימתלונן למורה "למה שמת אותי ליד המעצבן הזה".
היום הגעתי שתי דקות לפניהשיעור, ובזמן שכולם הקשיבו לחוויות של עידו מהטיול באנגליה והריצו צחוקים,
 אני בדקתי מה יש ליבסנדוויץ'....
אוי לא. אמא שמה לי כרובומיונז, עוד פעם. מה אעשה? שוב הם יצחקו עלי.
 
אני בעצם לא זוכר איךהכול התחיל, אבל מאז ומתמיד לא רוצים אותי. לא רוצים לשחק איתי כדורסל,
אולי בגלל שאני קצת נמוך.אז מה?
אני דווקא מוסר טוב. אנילא מבין אותם.
לא רוצים שאשב לידם. מה,יש לי ריח לא טוב? אני דווקא דואג לניקיון וסדר. אני לא מבין!
 
אני דווקא משתדל מאד, אנימאיר פנים לחברים ומתעניין בשלומם. אבל הם די אדישים לזה, במקרה הטוב.
במקרה היותר גרוע – מהשקורה בדרך כלל – הם צוחקים עלי וממציאים עלי שירים.
 "צחיכרוב" הם קוראים לי, לא יודע מה יש להם מהכרוב שבסנדוויץ' שלי.".
 
 
 
לא תעמוד על דם רעך!
 
אם לא מתפתח דיון שכזה,ישאל המדריך:
איך יכול היה הסיפורלהיגמר אחרת?
מה היו יכולות לעשותחברות הכיתה של עדי כדי למנוע את הסבל שעברה?
 
המדריך יעודד כל הצעהמעשית חיובית שיעלו החניכים, גם אם היא אינה ריאלית,
וזאת כדי לפתח את הרגישותואת עומק המחשבה של החניכים בעניין.
 
דוגמאות להצעות מעשיות:
חברות מהכיתה מוחות כנגדההשפלה שעדי עוברת על ידי גלי, ומתגייסות להגנתה של עדי/
חברה מתקשרת לעדי אחרהצהריים ומתעניינת בשלומה / מציעה לה ללמוד ביחד / לשחק / מזמינה אותה אחרי
ביה"ס / וכד'.
 
חשוב שהשלב הזה יסתייםבסיכום מפורט של הרעיונות, ואם הדבר נדרש בקבוצה – גם בקבלות מעשיות.
העצם בפני חניכיך את הכוחשיש בידיים שלהם – להציל חבר/ה, להציל ממש! האם יתעלמו מזכות - חובה זו???
שבח אותם על כל רעיון,והדגש שלא המדרש עיקר, אלא המעשה.
 
איננו תמימים לחשובשפעולה אחת תשנה את המצב החברתי בשבט או בכיתה,
אך אנחנו מקווים שהפעולההזאת תעורר רגישות, רצון טוב, ותפיסה אחראית,
ואם כך יהיה בעניין הכאובהזה שהוא בדמנו ממש, הרי זה שכרנו.
בפעולה הזאת הבנו, עד כמהחשובים החברים לאדם.
הצורך החברתי הוא צורךבסיסי של כל אדם, וכאשר לאדם אין חברים הוא חש בדידות.
במשחקים ששיחקנו חשנו אתהקושי שבחוויית הבדידות, קושי גדול כל כך, עד שחוני המעגל נפטר כתוצאה ממנו.
 כדי להפוך את הדיוןלמעשי, הבאנו את סיפורה של עדי,
הסיפור מביא את הפן האישישל הילד הדחוי וממחיש לנו את עוצמת הכאב של חווית הבדידות,
חוויה שמלווה את הילדהדחוי חברתית כל יום וכל שעה.
 הבנו שיש לנואחריות, גם כפרטים וגם כשבט, למנוע מצב שאחד מחברינו יחווה בו, חלילה,
חוויה שלדחייה, וחשבנו על דרכים שאפשר למנוע בהן מצב כזה