פעולה לשמחת תורה/ גם כשקשה – ממשיכים
שמחת תורה בקצרה-
יש דבר מעניין: דווקא בשמחת תורה, כשמסיימים את התורה, אנחנו לא עוצרים אלא מיד מתחילים מבראשית. למה?
כי התורה היא לא ספר שקוראים פעם אחת וגומרים. כל פעם שאנחנו חוזרים אליה, אנחנו יכולים לגלות משהו חדש ולהבין אותה קצת אחרת.
וזה גם מסר לחיים:
לא משנה כמה פעמים ניסינו משהו ולא הצלחנו, תמיד אפשר להתחיל מחדש.
כמו התורה, שגם כשמגיעים לסוף שלה, מיד אומרים: "בראשית".
משחקים-
1.תופסת
מהלך המשחק:
בוחרים חניך אחד שהוא ה"תופס". שאר החניכים רצים בשטח ומנסים לא להיתפס. מי שנתפס הופך לתופס, וכך המשחק ממשיך.
הקשר למסר של הפעולה:
בתופסת, גם אם מישהו נתפס, המשחק לא נגמר. הוא ממשיך, חוזר לרוץ ומנסה שוב.
ככה גם בחיים: לפעמים אנחנו מנסים משהו ולא מצליחים, נופלים או טועים. אבל זה לא אומר שצריך לוותר. ממשיכים לנסות.
וזה מתחבר לשמחת תורה:
כשאנחנו מסיימים את התורה, אנחנו לא אומרים "זהו, נגמר" אלא מיד מתחילים שוב מ"בראשית".
2. הדגל
מהלך המשחק:
מחלקים את החניכים לשתי קבוצות. לכל קבוצה יש שטח ובו דגל. המטרה של כל קבוצה היא להגיע לשטח של הקבוצה השנייה, לקחת את הדגל ולהחזיר אותו לשטח שלה בלי להיתפס.
הקשר למסר:
במשחק לא תמיד מצליחים בפעם הראשונה. לפעמים תופסים אותך ואתה צריך לחזור, אבל אתה ממשיך לנסות שוב ושוב עד שאתה מצליח להגיע לדגל.
זה מתחבר לרעיון של שמחת תורה:
כשמסיימים את התורה, לא אומרים "סיימנו וזהו", אלא מיד חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש.
סיפור-
איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כה כבד!"
"אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה' וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו".
וכך התחיל לספר לו את הסיפור הבא:
כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם, שאם הם לא ירוצו – יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא, שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות, הרים אותו על כתפו, והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.
"מה אתה עושה?" שאל אותו מישהו, "הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש. איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"" אתה טועה", השיב הזקן, "לא אני נושא את הילד: הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".
כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי, המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי, אותה מטרה מנשאת אותנו, ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית. וזה מה שהחזיק אותי וגרם לי לא להתייאש!
סיכום-
היום דיברנו על שמחת תורה ועל דבר מיוחד שקורה דווקא בסוף התורה: כשאנחנו מסיימים אותה, אנחנו מיד מתחילים שוב מ"בראשית".
אחר כך שיחקנו תופסת ודגל, ובשני המשחקים ראינו שלא תמיד מצליחים בפעם הראשונה. בתופסת, כשנתפסים – ממשיכים לשחק. בדגל, גם אם תופסים אותנו בדרך – חוזרים ומנסים שוב. העיקר הוא לא לוותר.
אחר כך שמענו את הסיפור על הזקן והילד, ולמדנו שלפעמים יש משהו שנותן לנו כוח להמשיך גם כשקשה. כשיש לנו מטרה שחשובה לנו, אנחנו מסוגלים לעשות דברים שחשבנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות.
וזה בדיוק המסר של שמחת תורה:
החיים לא תמיד קלים. לפעמים אנחנו נכשלים, לפעמים אנחנו נופלים, ולפעמים אנחנו מרגישים שאין לנו כוח להמשיך. אבל אסור לנו לתת לרגע הקשה להחליט בשבילנו שאנחנו מוותרים.
התורה מלמדת אותנו את זה בצורה הכי יפה: אין באמת "סוף". גם כשמגיעים למילה האחרונה בתורה, מיד חוזרים להתחלה ואומרים "בראשית".
כי לפעמים הניצחון האמיתי הוא לא להצליח בפעם הראשונה — אלא לא לוותר אחרי שלא הצלחנו.
יש דבר מעניין: דווקא בשמחת תורה, כשמסיימים את התורה, אנחנו לא עוצרים אלא מיד מתחילים מבראשית. למה?
כי התורה היא לא ספר שקוראים פעם אחת וגומרים. כל פעם שאנחנו חוזרים אליה, אנחנו יכולים לגלות משהו חדש ולהבין אותה קצת אחרת.
וזה גם מסר לחיים:
לא משנה כמה פעמים ניסינו משהו ולא הצלחנו, תמיד אפשר להתחיל מחדש.
כמו התורה, שגם כשמגיעים לסוף שלה, מיד אומרים: "בראשית".
משחקים-
1.תופסת
מהלך המשחק:
בוחרים חניך אחד שהוא ה"תופס". שאר החניכים רצים בשטח ומנסים לא להיתפס. מי שנתפס הופך לתופס, וכך המשחק ממשיך.
הקשר למסר של הפעולה:
בתופסת, גם אם מישהו נתפס, המשחק לא נגמר. הוא ממשיך, חוזר לרוץ ומנסה שוב.
ככה גם בחיים: לפעמים אנחנו מנסים משהו ולא מצליחים, נופלים או טועים. אבל זה לא אומר שצריך לוותר. ממשיכים לנסות.
וזה מתחבר לשמחת תורה:
כשאנחנו מסיימים את התורה, אנחנו לא אומרים "זהו, נגמר" אלא מיד מתחילים שוב מ"בראשית".
2. הדגל
מהלך המשחק:
מחלקים את החניכים לשתי קבוצות. לכל קבוצה יש שטח ובו דגל. המטרה של כל קבוצה היא להגיע לשטח של הקבוצה השנייה, לקחת את הדגל ולהחזיר אותו לשטח שלה בלי להיתפס.
הקשר למסר:
במשחק לא תמיד מצליחים בפעם הראשונה. לפעמים תופסים אותך ואתה צריך לחזור, אבל אתה ממשיך לנסות שוב ושוב עד שאתה מצליח להגיע לדגל.
זה מתחבר לרעיון של שמחת תורה:
כשמסיימים את התורה, לא אומרים "סיימנו וזהו", אלא מיד חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש.
סיפור-
איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כה כבד!"
"אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה' וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו".
וכך התחיל לספר לו את הסיפור הבא:
כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם, שאם הם לא ירוצו – יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא, שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות, הרים אותו על כתפו, והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.
"מה אתה עושה?" שאל אותו מישהו, "הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש. איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"" אתה טועה", השיב הזקן, "לא אני נושא את הילד: הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".
כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי, המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי, אותה מטרה מנשאת אותנו, ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית. וזה מה שהחזיק אותי וגרם לי לא להתייאש!
סיכום-
היום דיברנו על שמחת תורה ועל דבר מיוחד שקורה דווקא בסוף התורה: כשאנחנו מסיימים אותה, אנחנו מיד מתחילים שוב מ"בראשית".
אחר כך שיחקנו תופסת ודגל, ובשני המשחקים ראינו שלא תמיד מצליחים בפעם הראשונה. בתופסת, כשנתפסים – ממשיכים לשחק. בדגל, גם אם תופסים אותנו בדרך – חוזרים ומנסים שוב. העיקר הוא לא לוותר.
אחר כך שמענו את הסיפור על הזקן והילד, ולמדנו שלפעמים יש משהו שנותן לנו כוח להמשיך גם כשקשה. כשיש לנו מטרה שחשובה לנו, אנחנו מסוגלים לעשות דברים שחשבנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות.
וזה בדיוק המסר של שמחת תורה:
החיים לא תמיד קלים. לפעמים אנחנו נכשלים, לפעמים אנחנו נופלים, ולפעמים אנחנו מרגישים שאין לנו כוח להמשיך. אבל אסור לנו לתת לרגע הקשה להחליט בשבילנו שאנחנו מוותרים.
התורה מלמדת אותנו את זה בצורה הכי יפה: אין באמת "סוף". גם כשמגיעים למילה האחרונה בתורה, מיד חוזרים להתחלה ואומרים "בראשית".
כי לפעמים הניצחון האמיתי הוא לא להצליח בפעם הראשונה — אלא לא לוותר אחרי שלא הצלחנו.
תגובות