פעולת שבת פרשת כי תצא-אכפתיות!
פעולת שבת פרשת כי תצא-אכפתיות!
הפרשה בקצרה:
פרשת כי תצא מדגישה במיוחד את החשיבות של התחשבות באחר, יושר ואחריות. בפרשה מופיעות מצוות רבות שמלמדות כיצד האדם צריך להתנהג כלפי הסובבים אותו, כמו השבת אבדה, שמירה על רכוש הזולת, עזרה לחלשים ובניית מעקה כדי למנוע סכנה. התורה מלמדת שלא מספיק לדאוג רק לעצמנו, אלא עלינו לשים לב גם לצרכים ולבטיחות של אחרים.
הפרשה מדגישה גם את החשיבות של יושר והגינות, במיוחד במסחר וביחסים בין אנשים. המסר הוא שכל אדם צריך לקחת אחריות על המעשים שלו, להתחשב בזולת ולנהוג ביושר ובהגינות. כך ניתן ליצור חברה שבה אנשים דואגים זה לזה ופועלים מתוך כבוד, אחריות ואכפתיות.
משחקים:
"תופסת עכברים" (בגרסת "השבת אבדה" / עזרה לחבר)
איך משחקים: תופסת רגילה לחלוטין. חניך שנתפס - נשאר "קפוא" (עם ידיים ורגליים מפוסקות) ויכול להשתחרר רק אם חניך אחר זוחל לו בין הרגליים.
הקשר לפרשה: המשחק מבוסס על ערך העזרה ולא להתעלם. בדיוק כמו במצוות השבת אבדה או "הקם תקים עמו" (לעזור למישהו שחמורו רובץ תחת משאו), חניך שרואה חבר קפוא ולא עוזר לו – בעצם "מתעלם" ממנו. כדי שהקבוצה תנצח את התופס, הם חייבים לפקוח עיניים, לשים לב מי תקוע, ולרוץ לעזור לו.
"רוח נושבת"
איך משחקים: כולם יושבים במעגל על כיסאות חוץ מהמדריך שעומד במרכז. החניך באמצע אומר: "הרוח נושבת על כל מי ש..." ומשלים משפט (למשל: יש לו חולצה לבנה / יש לו שעון / עזר השבוע לחבר/ קם / הלך השבוע לפחות פעמיים לסליחות/ קם לתפילה כל השבוע/ למד משהו חדש השבוע/ יצא לטיול עם המשפחה/עזר לאמא בהכנות לשבת/ נפגש עם לפחות חבר אחד במהלך השבוע). כל מי שהמשפט נכון לגביו חייב לקום במהירות ולמצוא מקום חדש.
הקשר לפרשה: כדי לנצח או כדי ליהנות מהמשחק, החניכים חייבים להסתכל אחד על השני ולשים לב לפרטים הקטנים של החברים שלהם (מי לובש מה, מי עשה מה). זה מתקשר ישירות למסר של הפרשה – לצאת מעצמנו, להסתכל סביב, ולא להיות אדישים לאנשים שמסביבנו.
ראיתם איך בתופסת אי אפשר לנצח אם כל אחד חושב רק על עצמו ולא מסתכל מי תקוע בצד? ואיך ברוח נושבת חייבים לשים לב לפרטים הקטנים של החברים שלנו? עכשיו שבו, אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי ומטורף על נער בגילכם ששם לב לפרט קטן ושינה למישהו את החיים..."
סיפור השעון של סבא אפרים:
בשנת 1945, מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נער יהודי צעיר בשם אפרים מצא את עצמו לבד בעולם, ללא משפחה. הדבר היחיד שנשאר לו מאביו היה שעון כיס ישן מזהב, שעבר במשפחה דורות. השעון הזה היה כל עולמו – הזיכרון היחיד מבית אבא. אפרים עלה לארץ, התיישב בקיבוץ בצפון, והחל לעבוד בשדות. יום אחד, בזמן שעבד על הטרקטור בשדה החרישה העצום, השעון החליק מכיסו ונפל. אפרים גילה זאת רק בערב. הוא חזר לשדה המיוזע, הביט במרחבים העצומים של האדמה ההפוכה והחומה, והבין שהסיכוי למצוא שעון זהב קטן בתוך טונות של עפר הוא אפס. הוא בכה באותו לילה כאילו איבד את אביו מחדש. השנים עברו, אפרים התבגר, הקים משפחה, והסיפור על השעון האבוד הפך לאגדה משפחת שעוברת בין הילדים והנכדים. כמעט 60 שנה מאוחר יותר, נכד של חבר קיבוץ אחר, נער בשם אסף (בערך בגיל של החניכים), טייל באותם שדות עם גלאי מתכות ישן שקיבל לבר המצווה. פתאום המכשיר צפצף באטרף. אסף חפר באדמה ושלף חפץ מכוסה בוץ וחלודה. הוא ניקה אותו בבית וגילה שעון כיס מזהב. על גב השעון היו חרוטות בקושי רב שתי אותיות: "א.ל". אסף יכול היה בקלות לשמור את השעון לעצמו – זה שעון זהב עתיק ושווה המון כסף. אף אחד לא ראה אותו מוצא אותו. אבל אסף נזכר במצווה שלמד בבית הספר: השבת אבדה. הוא החליט לפרסם מודעה קטנה בעלון הקיבוץ: "נמצא שעון זהב בשדות". למחרת בבוקר, אפרים, כבר סבא קשיש בן 80, דפק על דלתו של אסף כשהוא רועד כולו. כשאסף הגיש לו את השעון, סבא אפרים פרץ בבכי, חיבק את הנער ואמר: "לא החזרת לי רק שעון, החזרת לי את אבא שלי".
מסר וסיכום:
"חבר'ה, פרשת כי תצא היא הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה. אבל כשמסתכלים עליהן לעומק, רואים קו אחד שמחבר את כולן: אכפתיות ורגישות לפרטים הקטנים. התורה לא מבקשת מאיתנו להציל את העולם בכל יום, היא מבקשת מאיתנו לפתוח את העיניים בסביבה שלנו. אנחנו מתחילים עכשיו את כיתה ו' – אתם הבוגרים של הסניף והשבט. לפעמים קל מאוד 'להתעלם' – לראות חבר שקצת קשה לו בצד, או שאיבד משהו, ולא להתערב. המצוות של הפרשה, כמו השבת אבדה או בניית מעקה, מלמדות אותנו שזו האחריות שלנו. להיות 'מעקה' בשביל החברים שלנו, לא לעמוד מנגד, ולדעת שהמעשה הקטן ביותר שלנו – מילה טובה לחבר, או עזרה למישהו שנשאר מאחור – יכול לשנות לו את החיים, בדיוק כמו שאסף שינה את החיים של סבא אפרים."
שבת שלום!
הפרשה בקצרה:
פרשת כי תצא מדגישה במיוחד את החשיבות של התחשבות באחר, יושר ואחריות. בפרשה מופיעות מצוות רבות שמלמדות כיצד האדם צריך להתנהג כלפי הסובבים אותו, כמו השבת אבדה, שמירה על רכוש הזולת, עזרה לחלשים ובניית מעקה כדי למנוע סכנה. התורה מלמדת שלא מספיק לדאוג רק לעצמנו, אלא עלינו לשים לב גם לצרכים ולבטיחות של אחרים.
הפרשה מדגישה גם את החשיבות של יושר והגינות, במיוחד במסחר וביחסים בין אנשים. המסר הוא שכל אדם צריך לקחת אחריות על המעשים שלו, להתחשב בזולת ולנהוג ביושר ובהגינות. כך ניתן ליצור חברה שבה אנשים דואגים זה לזה ופועלים מתוך כבוד, אחריות ואכפתיות.
משחקים:
"תופסת עכברים" (בגרסת "השבת אבדה" / עזרה לחבר)
איך משחקים: תופסת רגילה לחלוטין. חניך שנתפס - נשאר "קפוא" (עם ידיים ורגליים מפוסקות) ויכול להשתחרר רק אם חניך אחר זוחל לו בין הרגליים.
הקשר לפרשה: המשחק מבוסס על ערך העזרה ולא להתעלם. בדיוק כמו במצוות השבת אבדה או "הקם תקים עמו" (לעזור למישהו שחמורו רובץ תחת משאו), חניך שרואה חבר קפוא ולא עוזר לו – בעצם "מתעלם" ממנו. כדי שהקבוצה תנצח את התופס, הם חייבים לפקוח עיניים, לשים לב מי תקוע, ולרוץ לעזור לו.
"רוח נושבת"
איך משחקים: כולם יושבים במעגל על כיסאות חוץ מהמדריך שעומד במרכז. החניך באמצע אומר: "הרוח נושבת על כל מי ש..." ומשלים משפט (למשל: יש לו חולצה לבנה / יש לו שעון / עזר השבוע לחבר/ קם / הלך השבוע לפחות פעמיים לסליחות/ קם לתפילה כל השבוע/ למד משהו חדש השבוע/ יצא לטיול עם המשפחה/עזר לאמא בהכנות לשבת/ נפגש עם לפחות חבר אחד במהלך השבוע). כל מי שהמשפט נכון לגביו חייב לקום במהירות ולמצוא מקום חדש.
הקשר לפרשה: כדי לנצח או כדי ליהנות מהמשחק, החניכים חייבים להסתכל אחד על השני ולשים לב לפרטים הקטנים של החברים שלהם (מי לובש מה, מי עשה מה). זה מתקשר ישירות למסר של הפרשה – לצאת מעצמנו, להסתכל סביב, ולא להיות אדישים לאנשים שמסביבנו.
ראיתם איך בתופסת אי אפשר לנצח אם כל אחד חושב רק על עצמו ולא מסתכל מי תקוע בצד? ואיך ברוח נושבת חייבים לשים לב לפרטים הקטנים של החברים שלנו? עכשיו שבו, אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי ומטורף על נער בגילכם ששם לב לפרט קטן ושינה למישהו את החיים..."
סיפור השעון של סבא אפרים:
בשנת 1945, מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נער יהודי צעיר בשם אפרים מצא את עצמו לבד בעולם, ללא משפחה. הדבר היחיד שנשאר לו מאביו היה שעון כיס ישן מזהב, שעבר במשפחה דורות. השעון הזה היה כל עולמו – הזיכרון היחיד מבית אבא. אפרים עלה לארץ, התיישב בקיבוץ בצפון, והחל לעבוד בשדות. יום אחד, בזמן שעבד על הטרקטור בשדה החרישה העצום, השעון החליק מכיסו ונפל. אפרים גילה זאת רק בערב. הוא חזר לשדה המיוזע, הביט במרחבים העצומים של האדמה ההפוכה והחומה, והבין שהסיכוי למצוא שעון זהב קטן בתוך טונות של עפר הוא אפס. הוא בכה באותו לילה כאילו איבד את אביו מחדש. השנים עברו, אפרים התבגר, הקים משפחה, והסיפור על השעון האבוד הפך לאגדה משפחת שעוברת בין הילדים והנכדים. כמעט 60 שנה מאוחר יותר, נכד של חבר קיבוץ אחר, נער בשם אסף (בערך בגיל של החניכים), טייל באותם שדות עם גלאי מתכות ישן שקיבל לבר המצווה. פתאום המכשיר צפצף באטרף. אסף חפר באדמה ושלף חפץ מכוסה בוץ וחלודה. הוא ניקה אותו בבית וגילה שעון כיס מזהב. על גב השעון היו חרוטות בקושי רב שתי אותיות: "א.ל". אסף יכול היה בקלות לשמור את השעון לעצמו – זה שעון זהב עתיק ושווה המון כסף. אף אחד לא ראה אותו מוצא אותו. אבל אסף נזכר במצווה שלמד בבית הספר: השבת אבדה. הוא החליט לפרסם מודעה קטנה בעלון הקיבוץ: "נמצא שעון זהב בשדות". למחרת בבוקר, אפרים, כבר סבא קשיש בן 80, דפק על דלתו של אסף כשהוא רועד כולו. כשאסף הגיש לו את השעון, סבא אפרים פרץ בבכי, חיבק את הנער ואמר: "לא החזרת לי רק שעון, החזרת לי את אבא שלי".
מסר וסיכום:
"חבר'ה, פרשת כי תצא היא הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה. אבל כשמסתכלים עליהן לעומק, רואים קו אחד שמחבר את כולן: אכפתיות ורגישות לפרטים הקטנים. התורה לא מבקשת מאיתנו להציל את העולם בכל יום, היא מבקשת מאיתנו לפתוח את העיניים בסביבה שלנו. אנחנו מתחילים עכשיו את כיתה ו' – אתם הבוגרים של הסניף והשבט. לפעמים קל מאוד 'להתעלם' – לראות חבר שקצת קשה לו בצד, או שאיבד משהו, ולא להתערב. המצוות של הפרשה, כמו השבת אבדה או בניית מעקה, מלמדות אותנו שזו האחריות שלנו. להיות 'מעקה' בשביל החברים שלנו, לא לעמוד מנגד, ולדעת שהמעשה הקטן ביותר שלנו – מילה טובה לחבר, או עזרה למישהו שנשאר מאחור – יכול לשנות לו את החיים, בדיוק כמו שאסף שינה את החיים של סבא אפרים."
שבת שלום!
תגובות