תרום
צור קשר
בסד
פרשת בלק
נשחק עם החניכים כמה משחקים שמצריכים דיבור-
מאפיה,תופסת שמות,2 דגלים,2 כלבים ועצם- (אבל לחניכים אסור לדבר! מי שמדבר הקבוצה שלו נפסלת!)
נותנים לחניכים להציג כמה קטעים בפנטומיה
לדוג מורה צועקת על תלמיד, ילד עולה לאוטובוס,וכו
(מראים כמה קשה זה ללא דיבור) -נספח
סיפור- נספח
כל חניך יגיד תודה לחניך שלימינו על משהו לדוגמא-תודה אתה חבר טוב ועוזר לי בשיעורי בית או להגיד משהו שטוב בו לדוגמא תודה על הלב טוב שלך וכו
מספרים לחניכים תסיפור של בלק שהוא כל כך רצה לקלל את עם ישראל ולכן לקח את בלעם שיקלל אותם וכל הדרך האתון עושה לו בעיות ומדברת איתו.. למרות הכל בלעם לא מקשיב לה וממשיך ללכת לקלל את עם ישראל ובסוף במקום לקלל את עם ישראל יוצא לו רק ברכות..
אומרים לחניכים תיראו את כוחו של הדיבור בפרשה גם האתון שמדברת שזה דבר לא שיגרתי.. וגם שבמקום לקלל בלעם מברך את עם ישראל...וכו
צופר-"מוות וחיים ביד הלשון"
(משלי יח, כא) -נספח
פעם נחלש מלך פרס וחלה מאוד. התכנסו סביבו הרופאים ובדקו את גופו, וקבעו כי התרופה הטובה ביותר למלך היא “חלב לביאה”.
אחד מעבדי המלך שהיה חכם ואמיץ לב קיבל על עצמו את המשימה הקשה. הוא לקח איתו עשרה עזים ויצא לדרך.
כשהתקרב למקום בו רבצה הלביאה יחד עם גוריה עמד מרחוק והשליך לכיוונה את אחת העזים. ביום השני התקרב עוד והשליך לעברה עוד אחת מהעזים. וכך בכל יום ויום היה מתקרב עוד ועוד, עד שהלביאה התרגלה לנוכחותו ולקרבתו.
ביום העשירי נתנה לו הלביאה להאכיל אותה במו ידיו ואפשרה לו לחלוב אותה לתוך כד גדול שאותו הביא באמתחתו. כשהכד היה מלא, פנה האיש חזרה לעיר הבירה.
בעודו בדרך נרדם וחלם חלום. ובחלומו הוא רואה את אברי גופו מתקוטטים ביניהם ומתווכחים איזה מבין האברים חשוב יותר מכולם.
אמרו הרגליים: אין כמונו חשובות, אם לא שאנחנו הולכנו את האיש לא היה יכול להביא את החלב.
אמרו הידיים: בלעדנו לא היה יכול לחלוב את הלביאה.
אמרו העיניים: אם לא היינו מראות לכם את הדרך, לא הייתם יכולות לא ללכת ולא לחלוב.
אמר המוח: אם לא שאני תכננתי את הכול לא היה כאן כלום.
קפצה הלשון ואמרה: אני חשובה מכולכם. מה הייתם עושים בלי מילים!
במקהלה אחידה מיהרו כל האברים למחות: תראו מי שמדבר! את שיושבת לך בפינה חשוכה ואפלה. אפילו עצמות אין לך. מי את שתתרברבי עלינו?!
הלשון לא שתקה ואמרה: עוד תראו, עוד תראו מיהו החשוב!
התעורר האיש מחלומו ואת זכרונו שמר בלבו.
כאשר הגיע אל המלך הושיט לו את הכד, קד קידה עמוקה ואמר: אדוני המלך, הנה הבאתי לך חלב כלבה!
חלב כלבה?! נזעם המלך החולה בקול לא לו. קחו אותו אל חבל התליה ומהר! ציווה למשרתים שמסביב.
ובעודו מובל אל הגרדום עצם את עיניו ושמע את אבריו מתלחשים ודנים ברוע מזלם ומנסים למצוא פתרון. ואז קפצה הלשון ממחילתה ואמרה לחברותיה: עכשיו אציל אתכם ממוות, ובתנאי שתודו שאני החשובה שבאברים.
החזירו אותי אל המלך! ביקש הנידון למוות פתאום.
החזירו אותו השומרים. והוא הבהיר למלך כי חלב הכלבה הוא בעצם חלב לביאה. וגם ללביאה במקום שממנו הוא בא קוראים כלבה.
אז תשתה ושיהיה לך לבריאות!
שתה המלך ונרפא, ואת העבד שחרר לשלום.
אמרו כל האברים ללשון: עכשיו אנחנו מוכנים להודות שאת השולטת!
ועל כך אמר שלמה המלך (משלי יח, כא) “מוות וחיים ביד הלשון”.
