תרום
צור קשר
פתיחה~
לתלות בחדר כל מיני בדיחות פנימיות ועל פורים שהמדריכים יכנסו ויקראו לפני הישב"צ או ו- בהתחלה עושים סבב שכל מדריך מספר בדיחה ואומר איזה דמות במגילה היה רוצה להיות
גוף~
- משחקים משחק תפקידים- מחלקים לכל מדריך כתר שעליו רשום תפקיד חברתי כל שהוא (החכם, הליצן, העצוב, השובב, האדיש, החופר וכו וכו) ועל המדריכים לנסות לזהות מי הם על ידי התייחסות החברה אליהם . למשל לצחוק מכל מה שהליצן אומר, להתפעל מכל מה שהחכם אומר וכו)
- מחלקים את המדריכים לזוגות\שלישיות ומביאים להם 2 דילמות שקורות בשגרת היום יום בסניף ואומרים להם לכתוב למטה (תעשו מקום) איך לדעתם הדרך הכי נכונה לפתור את הדילמה.
- נחלק לכל מדריך סמילי שמח וסמיילי עצוב (ולמשקיעות-עוד כמה מצבים...
ונקריא סיטואציות מעולמם של החניכים. נגיד למדריכים לחשוב על חניך ספציפי, ולענות לפי מה שהוא היה עונה.
• יצאתי לחצר ,רציתי לשחק כדורגל ולא הסכימו שאשתתףהשתתף.
• בסוף השבוע המורה נתנה לי את תעודת מצטיין השבוע.
• באתי לפעולה השבת למרות שלא ממש רציתי ובסוף ממש נהנתי
• הכנתי עוגה, ואחרי שהיא יצאה מהתנור גיליתי שהיא לא טעימה
סיכום~
- נעמיד שני כיסאות בשתי קצוות החדר. על אחד רשום כן ועל השני רשום לא. נקריא רשימה של דברים סובייקטיבים מהחיים של המדריכים ונשאל אותם אם אכפת להם מהם. אם כן, שילכו לכיסא עם הכן, אם לא אז ללא, ואם באמצע אז ישארו באמצע.
מהלימודים שלך
מהמשפחה שלך
מההתחממות הגלובלית
מהטרור שפוגע בעם ישראל
מהחניכים שלך
מעצמך
מהמורה שלך לאזרחות
מהסניף
וכו וכו...
נקריא את הקטע הבא של הרב אהרון ליכטנשטיין (נספח 1)
לאחר מכן נסכם.
תחילה, נכנסנו כל אחד לדמות מסויימת, והתייחסנו לכל אחד בסטראוטיפיות רבה ובעצם קבענו לכל אחד איך הוא אמור להתנהג אם הוא ה-... זאת אומרת אפילו בלי לחשוב, שאמרו לי להגיב לליצן, אני בחיים לא אחשוב להתפעל מדבריו, או לשובב להתייחס ברצינות~ לפעמים ולרוב בשגרה שוחקת, אנחנו מסתכלים על החניכים בצורה מקובעת מאוד, לפעמים אפילו מפסיקים להאמין שהשובב הזה ישתנה, או שהליצן יפסיק להרוס את הפעולה . זה הזמן ללראות ולשים לזה לב ודגש, לכל אחד מגיע שלא יראו אותו לפי איך שהסטראוטיפ שהודבק עליו (לפעמים בעל כורחו) יקבע מי הוא ומה הוא. במיוחד במסגרת השבט- זה המקם לפתוח למדריכים את העיינים לדברים הללו
בדילמות, ראינו אותנו המדריכים בסיטואציה, וקבענו מה נכון לעשות, ואז שראינו מנק מבטם של החניכים יכול להיות שדברים השתנו והתחדדו, ככה גם בסיטואציות. נכנסנו לעולם של החניך וניסינו להבין מה הוא היה עושה וחושב בסיטואציה, ניסינו לפעול לפי מה שיהיה נכון וטוב לו
ועכשיו לשאלה הגדולה- אכפת לך, או שלא אכפת לך?
אכפת לך מהחניך" מהסניף? משינוי,מקשר משמעותי? הגענו לנקודת זמן בשנה של אמצע, זמן לעשות חשבון נפש על מה שהיה ולהסתכל לאופק על מה שיהיה . זה הזמן והמקום לשאול מה אני עוד יכול לעשות למען הסניף? למען החניכים?
האם גם עכשיו, שרואים ממש את הסוף עדיין אכפת לי?
(הרעיון פה הוא לעורר את המדריכים לתהייה ושאלה, שלהם מולך ובעיקר מול עצמם)
לבסוף נחלק לכל מדריך דף אכפתיות ועט (אפשר לרשום את השמות של כל החניכים, לראות מי צריך עכשיו יותר חיזוק, מי נעלם ומי פורח, שירשמו תובנות על דברים שאכפת להם מהם והם רוצים לקחת על עצמם לשנות\לחזק אותם בשבט\צוות\סניף\בעצמם.. ועוד) ושימלאו אותם
שיהיה בהצלחה!
נספח 1-
אסתר-אז והיום\ הרב אהרון ליכטנשטיין
"אל תדמי בנפשך להמלט..."
בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש:
"אל תדמי בנפשך להִמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רֶוָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לְעֵת כזאת הגעת למלכות".
איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה. כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון - אני אשאר בבית המלכות.
מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל - הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. כל החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי ננצל".
"ולא רק שחשבונך פסול מבחינה מוסרית" - מוסיף ואומר לה מרדכי - "הוא אף אינו נכון". האם את חושבת שכולם ירדו לטמיון ואת תינצלי? האם כך מנהל ה' את עולמו? האמנם מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא אכפת לו, מי שמעדיף את טובתו על טובת הכלל - הוא ששורד? "אם החרש תחרישי בעת הזאת - רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו"!
זוהי שעת המפנה. לאחר שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החריפה הזו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק אכפת לה. היא מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך".
בשעה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מאסתר של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.
בימים ההם ובזמן הזה
גם בפנינו - מי פחות ומי יותר - עומדת הדילמה של אסתר המלכה. כל אחד מאיתנו עומד בפני היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתו לפעול למען עם ישראל. איני רוצה לנסח את השאלה בלשונו של מרדכי, אולם כאז כן עתה - השאלה היא אחת: אֵילו היסוסים נובעים מחוסר יכולת ומחוסר אונים, ואֵילו נובעים - רח"ל - מחוסר אכפתיות.
כל אחד מאיתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר: להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? כאשר האדם בוחר לעצמו מקצוע, דרך חיים ומקום מגורים - עומדות בפניו אפשרויות טובות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר. ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה:
- אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!
כאשר נבקע ים סוף, ומלאכי השרת עמדו וביקשו לשיר שירה - אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". אכן, השירה יפה ונפלאה. זוהי הדרך שבה עובדים המלאכים את ה', וזוהי דרכם להגשים את עצמם. אולם ישנן שעות ששירה אינה יפה להן. "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?!
הבעיה אינה שהשירה לא-אסתטית או לא-מתאימה. זוהי תביעה של סדר עדיפויות: האם כאשר מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים - אין מה לעשות חוץ מלומר שירה?
זוהי השאלה העומדת בפני כל אחד: כאשר כה רבים טובעים בים של שנאה, בורות וניתוק מכנסת ישראל - האם דווקא אתה, שמסוגל לעזור - דווקא אתה אומר שירה?
זוהי השאלה העומדת בפנינו, וזוהי השאלה שהעמיד מרדכי בפניה של אסתר: כשתעמדי לגורלך בקץ הימין, ותִשָׁאֲלִי אם עשית מה שיכולת - מה תהיה תשובתך אז? או, אולי אפילו יותר חשוב: מה תהיה תשובתך היום?
