חביות/ר' נחמן מברסלב מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. חלק מהאנשים אמרו נואש שכן היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ למה להם למלא ולהתייגע ולמלא שוב. ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".

בשנת 1981 עליתי לארץ-ישראל, וגרנו זמן מה במרכז קליטה. שם התיידדתי עם אלמנה צעירה, אם לארבעה ילדים, שהגיעה מאיראן שנה וחצי לפנינו. האלמנה אמנם התגוררה בדירה קטנה בת חדר אחד, ועבדה כפקידה בסניף הדואר המקומי, אולם אישיותה הקרינה אצילות, שרמזה על עבר מפואר. בתי בת האחת-עשרה, דליה, התיידדה עם בתה, דולי, וכך התוודעתי לסיפור חייה. באיראן הם חיו חיי עושר. היו להם משרתים, מכוניות פאר ומדי פעם נסעו לחופשות יקרות בחו"ל. לפתע התרחשה ההפיכה, השח הודח, והחל שלטון הטרור נגד היהודים. יום אחד נכנסה חבורה של

מספרים על ערבי שפגש פעם את הרב שלום שרעבי שהיה מגדולי תימן ואמר לו: "כבוד הרב, למה אתם היהודים אומרים שאתם יותר טהורים מאייתנו הגויים? אנחנו הערבים יותר טהורים מכם היהודים". שאל אותו הרב: "על סמך מה אתה אומר את זה?" השיב הערבי: "פשוט אתם היהודים מתפללים שלוש פעמים ביום- שחרית מנחה וערבית ולפני התפילה נוטלים ידיים ונטילת ידיים מביאה טהרה ואילו אנו הערבים מתפללים חמש תפילות ונוטלים ידיים ורגליים ביחד אז אנחנו יותר טהורים מכם!" כך טען הערבי. ענה לו הרב: "בוא ואסביר

איש עני היו היה, ושמו היה גדליה בין עיירות בפולין היה מסתובב  ומקבץ נדבות, ומקבל מעט כסף מנשים נדיבות. איתו הלך תמיד איוון חברו, שאומנם לא היה יהודי אך היה אדם טוב. והנה יום אחד כשביקרו בעיירה קטנה, ראו שבבתים ישנה איזו תכונה. כולם ניקו וסידרו ללא הפסקה, ובליבו של גדליה ניצנצה הבנה . עוד מעט הרי פסח, החג הנפלא ,בו יושבים כל היהודים בלילה לסעודה. וכל עני שרוצה להצטרף יוכל, הרי "כל דכפין יתיי ויאכל". שמח הוא מאוד כי ידע, ,שעוד מעט הוא ישבע, הו הו הוא ישבע. אך לפתע חשב לעצמו  "ומה יהיה

יהודי בעל-לב שמח, תמיד היה עליז גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, גם כשבטנו רעבה ללחם... יום אחד חזר לביתו וכדרכו היה שמח וטוב-לב. אשתו פנתה אליו ואמרה: "כבר יומיים לא בא אוכל אל פי ילדינו! עוד מעט נגמר יום דוכני השוק, לך לשם, אולי תמצא כמה תפוחי-אדמה ובטטות שהותירו בעלי הדוכנים". מיד החל ללכת ברחובה של העיר כשהוא עליז ושמח ומזמר לו שירים. באותה השעה בארמונו של מלך טורקיה התכנסו המלך ושריו על מנת לדון בענייני הממלכה. המלך יצא רגע אחד למרפסת הארמון והנה רואות עיניו את אותו יהודי הולך בשמחה

#החניכים חוזרים על הסוף כמו הד: אני אקרא ואתם תענו נו נו נו אבל לא להרעיש בבקשה שה שה שה משהו קרה בשושן הבירה. מישהו שמע? מה? מה? מה? אחשוורוש עשה מסיבה ומה נתן במשתה? תה תה תה והמלך הפציר בושתי שתי שתי שתי אבל זה לא היה טעים בלי סוכר קר קר קר היכן השתחוו כולם להמן הצעיר? עיר עיר עיר האם גם מרדכי הצדיק השתחווה מולו? לא לא לא פנו למרדכי: "אתה מעדיף להשתחוות להמן או לקבל בשושן מנדט?" דת דת דת עמלק, האם תעשה דבר בשבילו? לא לא לא וימלא המן חימה מה? מה? מה? מרדכי שייך לעם מפורד ומפוזר זר זר

אורח הוזמן לשבת אל בית משפחת כהן. הגיע, נקש על הדלת בעדינות. - כמה יפה מצידם שהזמינו אותי! מוקירים אותי, חושבים עלי, מכבדים ומזמינים אותי!  בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - אהה... כמה שמחים הם בבואי, איזו הארת פנים!  הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - איזו טרחה! איזו שימת לב לכל פרט! רואים שהם התאמצו מעל ומעבר, כדי להעניק לי הרגשה טובה ונעימה!  סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים

מיכאל הוא אדם שאוהב לאהוב. אחד שתמיד יש לו משהו חיובי להגיד. כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא עונה: "אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים". פשוט טיפוס חיובי ואופטימי. כשעל אחד העובדים היה עובר יום רע, מיכאל היה שם בשביל לומר לו להביט על הצד החיובי במצבו. סגנונו המיוחד, עורר בי סקרנות, ולכן יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "אני פשוט לא מבין. אי אפשר להיות חיובי כל הזמן. אז איך בכל זאת אתה מצליח?" מיכאל ענה לי ברוגע: "כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי כי עומדות בפניי שתי אפשרויות.

האיש הזה הוא אחי קטע בנושא אהבת הזולת

במלחמת רוסיה ופולין הוציא הקיסר צו האוסר על הדלקת אורות ברשות הרבים. הגיע חג החנוכה. כל היהודים תושבי העיר הדליקו את החנוכיה בתוך הבית. רק זקן אחד הדליק את החנוכיה ליד החלון. חיילים שהבחינו באור תפסו אותו וביקשו להוציא אותו להורג לעיני ההמון החוגג. לפתע הגיע המפקד, ואמר: "בזכות האור של היהודי הזה לא איבדתי את דרכי בלילה וחיי ניצלו. אל תהרגו אותו!" בעוד ההמון שואג ומוחה, פנה המפקד אל היהודי ואמר לו: "אתה לא ידעת שהייתי במצוקה. אמור לי, מדוע הפרת את צו ההאפלה והדלקת נרות?" השיב

סיפור על ציפור הנפש הרב ארז משה דורון

בס"ד בנה של חנה הגיע לשבוע ביקור לאחר שנה שלא ביקר, כמה שמחה היתה על פניה, כמה באושר היו מלאים הימים הללו.. כל יום פינקה את בנה, בכל שעה שאלה לשלומו ואם חסר לו משהו. לאחר שבוע ארז בנה את חפציו והתכוון לצאת חזרה לביתו. ראתה כך אימו ופניה נעצבו, שוב היא תצטרך לחכות חודשים לבנה האהוב. כשהוא ניצב עם המזוודות ליד הדלת פנתה אליו אימו ואמרה: "בני היקר, אולי תשאר עוד יום, קשה עלי הפרידה, עוד יום אחד לצידך..  בנה שחש את כאבה מיד הוריד את המזוודות ונשאר עוד יום אחד. הקב"ה אומר לנו: "קשה

איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כה כבד!" "אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה';* וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו". וכך התחיל לספר לו את הסיפור הבא: כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם, שאם הם לא ירוצו – יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו

בסיעתא דישמיא התפילה הכי משחררת שהלב יכול לתת/ סיפור על תפילה "זה היה באלול. 11 בלילה. אני ועוד שתי חברות נסענו לכותל אחרי יום עמוס באזור. כשהגענו לכותל, באנו להיכנס לעזרת נשים, ראינו לפנינו אדם מביט בנו במבט תמה, בוחן אותנו. הוא החזיק בידיו כיסא גלגלים שעליו ישבה אישה עם קמטים חרוטים על פניה. כשהבטתי בה בחטף, היה נראה כאילו ראיתי את כל סיפור חייה לפני. הוא התלבט מעט ואז ניגש אלינו, תחילה הוא פנה אלי באמהרית ושאל: "ילדה טובה, תוכלי לעשות מצווה?" מתוך מבוכה פניתי אליו במבט מתנצל, ואמרתי

סיפור של הצלחה - מומלץ להביא עם פופקורן

לפני שנים רבות, אישה צעירה בשם לי-לי עברה לגור לאחר חתונתה עם בעלה ועם אמא שלו. לאחר זמן קצר, לי-לי הגיעה לתובנה שהיא וחמותה לא מסתדרות כלל וכלל ושכנראה המצב הזה לא הולך להשתנות. האופי וההתנהגות של כל אחת מהן היה כל כך שונה מהשנייה ולי-לי לא הצליחה שלא להתרגז מההרגלים של חמותה והיא לא הפסיקה לבקר ולנזוף בה בכל הזדמנות שהייתה לה. יום רדף יום, השבועות חלפו ולי-לי וחמותה לא הפסיקו להתווכח ולריב. אך, מה שגרם למצב ביניהן להפוך לעוד יותר גרוע הייתה המסורת הסינית העתיקה לפיה לי-לי הייתה מוכרחה לציית לחמותה

בס"ד "תחושה רוחנית מיוחדת מילאה אותי כאשר ירדתי לראשונה מהאוניה שהביאה אותי ארצה. נשמתי אוויר לתוך ריאותיי. "אוויר ארץ ישראל". כמה טוב להיות בבית באמת. תחושת השליחות שבשלה באתי מילאה אותי, הרצון העז כ"כ לקבל שליחות עליונה, שליחות מיוחדת. שליחות של עול לשרת את העולם הזה, לשרת את הטוב. להזרים את הפוטנציות האדירות התוססות בקרבי, הרוצות להיטיב, לקיים את הצו, שאותו אתה חש בעומדך על הר, מסתכל כלפי מעלה ומרגיש את הביטחון בקרבת הא-ל. וכאילו עולה השאלה, הד מן ההרים: "את מי אשלח?",

לי שפירו הוא שופט בפנסיה.  הוא אחד מהאנשים האוהבית באמת שאנחנו מכירים. בשלב כלשהו בקריירה שלו הבין לי שאהבה היא הכוח הגדול ביותר שיש בנמצא. כתוצאה מכך הפך לי לאדם שמחבק. הוא החל לחבק את כולם. עמיתיו כינו אותו ' השופט המחבק'. המדבקה שעל רכבו אמרה "אל תציק לי! חבק אותי!"  לפני 6 שנים יצר לי את מה שהוא מכנה 'ערכת חיבוק'.  מבחוץ כתוב 'לב לחיבוק'. בפנים יש 30 לבבות רקומים קטנים שניתנים להדבקה.  לי היה שולף את הקופסא שלו, הולך לאנשים ומציע להם לב קטן תמורת חיבוק.  לי התפרסם מאוד בשל החיבוקים

קטע קריאה בנושא: מותר להיות מושלם עוזר להבין את מיקומנו ומעלתנו בעולם. ההבנה שכן, אנחנו מושלמים, הקב''ה ברא אותנו בצורה מושלמת, וגם הנפילות הן לתועלת. מיועד לשבטים הגדולים יותר. בהצלחה!! הקטע כטקסט בתגובה למטה

הם רואים- אבינועם הרש: בכל פעם עם פתיחת חודש ארגון של בני עקיבא אני נזכר בסיפור של חבר שלי יהונתן שהיה המדריך הנצחי של הרא"ה ואמר לי בכל פעם מחדש שהוא מרגיש ש'הם רואים'. 'מי רואה?' שאלתי אותו, 'ולמה אתה כל כך לחוץ מזה? הם הקג"ב? 'האח הגדול'? 'השלטונות'? 'החניכים שלי. חשבתי שהם לא, אבל אני אומר לך שהם רואים. הם פשוט מרגישים אותי'. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה מיהונתן, נסענו כמה חברה מהשביעית לסיני ובמקום הwaze היינו יכולים לדעת עד כמה רחוק הגענו לפי מצב הלבוש שלנו. בטרמפיאדה

במוצאי פסח חזר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לביתו, ובדרך עבר ליד מאפיית אנג'ל . תור ארוך של אנשים השתרך מחוץ לחנות, כשהם ממתינים בציפיה דרוכה ללחמניות הראשונות של אחרי פסח... אדם אחד שהתלווה לרב אמר לו בטרוניה: "הרב, תראה מה זה יהודים! איזו זללנות וגרגרנות. בסך הכול שבוע לא אכלו לחם, וכבר הם מתנפלים… מה, לא יכולים לחכות בסבלנות עד מחר בבוקר?!". השיב לו הרב אליהו: "תראה מה זה יהודים! כל-כך אוהבים לחם ובכל זאת שבוע שלם לא נגעו אפילו בפירור…"

שלחנו לחניכים בווצאפ את הסיפור והמסר לפני ליל הסדר שמצורפים פה בכתב ובתמונה. מוזמנים להביא להם את זה גם אחרי פסח. כדאי ממש "מיכאל הדייג נקלע יום אחד לסערה בים. הסירה שלו נשברה ורק במאמצים רבים בצליח להגיע לאי בלב ים. עברו ימים, מיכאל כבר התרגל לחיות באי הבודד, בנה לעצמו בקתת עץ והיא הייתה לו לבית ולמחסה. לילה אחד, מיכאל יצא לדוג דגים כדי להשביע את רבעונו. כשחזר אל החוף, כולו רטוב, הדליק מדורה כדי להתחמם קצת, אך ברגע אחד המדורה הבעירה קרשים שהיו בסמוך, ולפני שמיכאל הספיק למצמץ בקתתו האהובה עלתה

שני קבצנים, יהודי ונוצרי קיבצו נדבות על ספסל בפארק. כשהתקרב חג הפסח הזמינו יהודים טובים את הקבצן היהודי להתארח אצלם בערב החג.אמר היהודי לחברו הנוצרי: “בוא אלמד אותך קצת ממנהגי הפסח, ובערב החג תוכל להצטרף גם אתה לשולחן הסדר”.והוא לימד אותו איך עושים קידוש ואיך נוטלים ידיים וכו’ וכו’.כשהגיע ערב החג התארח כל אחד מהם בבית אחר.רעב מאוד הסב הנוצרי לשולחן הסדר וציפה לארוחה עשירה של בשר ודגים ומיני מטעמים.אך במקום זאת קראו איזה סיפור שלא נגמר, ונתנו לו כרפס במי מלח, חסה ומצה יבשה… ואם כל זה לא מספיק, כשביטנו

מסופר על הרה"ק ה"אוהב ישראל" שהיה נוהג לברך בסילווסטר את כל מכריו בברכת "שנה טובה". שאלו אותו "מה פתאום לברך בזמן של הגויים??" והוא השיב בחיוך: "הסילווסטר זה יום הדין האחרון. כשהקדוש ברוך הוא רואה איך הגויים חוגגים את התחלת השנה שלהם בהוללות ושיכרות, הוא נזכר איך עמדו היהודים בראש השנה, עטופים בטלית ועמדו באימה ויראה והקשיבו לתקיעות השופר, ואז הוא ממהר לקרוע את גזר דינם של היהודים, ולכתוב אותם לשנה טובה ומתוקה".