תרום
צור קשר
מה צריך?
משחק זיכרון, חפץ לשני כלבים ועצם
מהלך הפעולה:
1. משחקים משחק זיכרון
2. משחקים שני כלבים ועצם-
מחלקים את השבט לשתי קבוצות. כל קבוצה עומדת בצד אחר של המגרש.כל שחקן מקבל מספר, יש מנחה שמחזיק פריט מסוים, באמצע המגרש. כאשר המנחה נוקב במספר (או במספרים מסוימים), מי שיש לו את המספר (מכל קבוצה), צריך לרוץ לאמצע ולקחת את העצם. מי שלוקח קודם צריך לרוץ חזרה לקבוצה שלו; אם הוא נתפס בדרך על ידי היריב שלו – הוא שבוי של הקבוצה השנייה, אך אם הוא חזר לקבוצה שלו ולא נתפס – היריב שלו הופך להיות שבוי שלו. קבוצה המנצחת היא מי ששבתה אליה את כל השחקנים של הקבוצה השנייה.
[אם רוצים אפשר להכניס את החוק של החלפת שבויים כדי שהמשחק יהיה יותר מהר]
סיכום:
במשחק זיכרון ראינו שתמיד יש עוד הזדמנות, ואסור להתייאש, ומכל טעות אפשר וצריך ללמוד לתור הבא.
במשחק שני כלבים ועצם ראינו שבשביל לנצח צריך להציב מטרה ורק ככה מגיעים לתוצאה. כך גם בחיים- בשביל להצליח צריך לסמן מטרה ברורה ולא להתייאש עד שמגיעים אליה.
קוראים את הסיפור (שבצ'ופר)על הצפרדעים שנפלו לבור. בשביל להצליח להגיע למטרה צריך קודם כל לסמן אותה. להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים, ולא להקשיב לכל הקולות, מבפנים ומבחוץ, שמייאשים אותנו. וגם אם יש נפילות ולא מצליחים- תמיד יש עוד הזדמנות, וכדאי ללמוד מהטעויות...
צ'ופר:
להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:
"חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות.
התעלמו שני הצפרדעים מקריאות חבריהם וניסו לטפס ולקפוץ החוצה בכל כוחם,
בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי...
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא נכנע, ומיד נפל ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא המשיך לנסות בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור:
"חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם...", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות ואף הגביר את מאמציו לנוכח קריאות חבריו...
ובסופו של דבר, בשארית כוחותיו הצליח לצאת מן הבור עייף ותשוש.
לאחר שנח מעט, שאלו אותו חבריו הצפרדעים:
"איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק וסיכוייך להינצל היו אפסיים?..."
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש...
הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...
נבטים שלי!
בואו נאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים להגיע לכל מטרה אפשרית!
בלהה
