המרצדס של אלברט

כשאלברט מגיע הביתה, כל הרחוב יודע.
אלברט הוא נהג משאית בטון בשנות החמישים לחייו, הפנים שלו תמיד קפוצות, בדרך כלל הוא או כועס או לא מרוצה, ולפעמים שניהם ביחד.
החיים, הם שעשו אותו כזה. הוא בתור ילד דווקא חלם להיות דוקטור, אבל הציונים הגרועים שלו בתיכון, יחד עם חסרון הכיס התמידי של ההורים, לא נתנו לו יותר מדי סיכויים בכיוון. את הקריירה שלו כנהג משאית הוא התחיל עוד בצבא שם היה ג”ובניק מצטיין. ומאז הוא יושב בקבינה של המשאית מביט על כל העולם מלמעלה, וכועס.
הוא כועס על שלא הצליח במבחני הבגרות, הוא כועס על ההורים שלו שלא היה להם כסף, הוא כועס על המוצא שלו, הוא כועס על הילדים שלו שלא נותנים לו כבוד, הוא כועס על החברים שלו שלא מתייחסים אליו מספיק יפה, הוא כועס על כל העולם.
הכי הוא כועס, כשהוא מגיע הביתה בשש בערב אחרי יום עבודה מפרך, נכנס לרחוב הצר שבו הוא גר עם משאית הבטון הענקית שלו, והמכוניות החונות לאורך הכביש מפריעות לו לתמרן לכיוון החניה שלו. ואז כל השכונה יודעת שאלברט הגיע. הוא צופר במלוא העוצמה, צועק בכל הכוח, וכשמישהו שבמקרה הגיע לשכונה ועדיין לא מכיר את אלברט מתמהמה ולא מזיז את הרכב כדי לאפשר לאלברט לעבור בקלות, הוא מרים את קולו ומאיים על נפשו של בעל הרכב באשר הוא.
השכנים כבר מכירים אותו, הם נזהרים להצמיד את המכוניות היטב למדרכה, מחנים אותה לפעמים ברחוב הסמוך רק שלא להרגיז את אלברט ולהיתקל בו כשהוא כועס, הם ממש מפחדים.
כולם דיברו איתו, האישה, הילדים, ההורים, החברים. אבל שום דבר לא עוזר, אלברט כועס.
היה זה באחד הימים הקשים ביותר שהיו לאלברט בתור נהג משאית, הוא נגרר כל היום בפקקים מעייפים, וכשכבר הגיע לאתר הבניה מוכן לפרוק את מטען הבטון מהמערבל, התברר שהקבלן שאמור לפקח על העניין איננו. הדם של אלברט עלה למקום הכי גבוה שאפשר במוח, אלברט איים לשפוך את תכולת הבטון בחזית האתר ולתקוע את העבודות לימים ארוכים. רק התזכורת שהמשכורת שלו בידיים של הקבלן מנעה ממנו מלעשות שטויות. עוד שעה ארוכה התעכב אלברט באתר הבניה, הרבה מעבר למה שהיה צפוי, הוא יצא משם כועס על כך שיאחר הביתה, וכעס עוד יותר כששוב נתקע בפקקים בדרך.
כשנכנס לרחוב הצר שלו הוא כבר עמד על סף התפוצצות אטומית.
וכמובן, שוב כולם ידעו שאלברט הגיע הביתה.
הצעקות הקבועות, האיומים, הקללות, כל אלו היו הפעם בעוצמה גבוהה יותר מאי פעם. אבל הכי גרוע קרה כשאלברט כבר עמד להיכנס לתוך החניה וגילה כי מכונית מרצדס חונה בחניה שלו.
הדם עלה לו לראש, החניה שלו תפוסה.... חוצפה שכזאת... מכונית מרצדס מפוארת חדשה נוצצת ומבריקה, ועוד עם הניילונים על המושבים, חונה בחניה שלו...
אלברט ראה בכך עלבון אישי, כאילו שבעל הרכב ידע על החלום האישי שלו למרצדס, מאז גיל שש הוא חולם על זה, והחנה אותה שם כמו להכעיס, “לי יש, לך אין!”.
אלברט איבד שליטה. הוא סובב את המשאית לאחור, הרים את מערבל הבטון, ובשמחה לאיד שפך את כמות הבטון שנשארה במשאית היישר על המכונית המבריקה.
הוא עלה הביתה עייף כועס רוטן ועצבני. פתח את הדלת בתנועה חדה ו... הפתעה! אבא, אמא, הילדים, החברים. כולם היו שם, מאירים לו פנים ומאחלים לו מזל טוב ליום הולדתו החמישים.
חמיו התקרב אליו: “נו, מה דעתך אלברט, על המתנה שקנינו לך?!”
- “מה, איזה מתנה?!”
- “אתה רוצה להגיד לי שלא ראית את המרצדס שלך בחניה???”
מיותר להוסיף מלים על מוסר השכל. ובכל זאת, אי אפשר שלא לשקוע במחשבות לאן עלול הכעס להוביל את האדם, וכמה אפשר לאבד ברגע אחד של אבדן שליטה.
לפעמים נזק גשמי, אבל ברוב המקרים נזק רוחני שפוגע בנו ובנשמתנו.
וכבר אמרו חכמים “כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו”.