תרום
צור קשר
הסיפור:
כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו, ולו רק פעם אחת, איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל "המספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית - הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו' - החלטתי לדבר איתו על זה, להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את כל מה שאמרתי, הסתכל עליי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו, שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי" הוא אמר לי: " אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים לו ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת, הם בדם שלו, הם הנשמה שלו, הוא לא יכול שלא לאהוב אותם, גם כשהם עושים דברים רעים הוא אוהב אותם. אבל אתה, אתה גדי, אף פעם לא עשית דבר רע." אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא...". הוא מפסיק אותי ואומר "ששש.. גדי, תקשיב! כשאלוקים ברא את העולם הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם.
הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, עם כל מיני צבעים ועם כל מיני כשרונות. לכל אחד הוא נתן כלים אחרים: לזאת - יופי, ולהוא - ידיים טובות, לזה - כשרון במוזיקה, ולזו - כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוקים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים רק להאשים את האנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים כן נתן להם. בגלל זה, גדי, אני אומר לך שאל תתלונן על כלים שאלורים לא נתן לך. קבל הכל באהבה. ועוד דבר אני רוצה לומר לך: לפעמים לוקח לנו זמן לגלות את הכלים שאלוקים כן נתן לנו, בגלל שהכלים האלה הם ככה, מתחבאים.
אז תהיה סבלנו גדי, תהיה סבלני כמו אבא. ויום אחד, גדי, אתה תגלה אותם ותראה שגם אתה קיבלת כלים נהדרים."
איך אהבתי את אבא שלי באותו יום שבת! אציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו אבל התביישתי, ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי - למידה, ומגבלות אחרות.
אני יודע שאני מדבר יותר מידי, אני כבר מגיע לסוף הסיפור.
בקיצור, שנה אושנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי. ישבתי בשיעור, אני לא זוכר איזה, לימדה אותנו מורה מחליפה, כי המורה שלנו הייתה חולה. היא דיברה על מה שדיברה, ואני, אני הייתי בעולם אחר.
פתאום המורה המחליפה עמדה לידי, ולפני שהספקתי להביא את הנייר עליו קשקשתי היא לקחה לי אותו. "מה אתה עושה?" היא שאלה. "סתם מקשקש" גמגמתי. "מה ציירת פה?" שאלה. "סתם" השבתי בהיסוס. "סתם מה?" המשיכה. "סתם בהיסח דעת ציירתי אותך עומדת ליד הלוח." השבתי מפוחד בלחישה. היא לקחה את הדף המקושקש והכניסה לתיק שלה ואני כבר חשבתי מה מחכה לי בבית.
לאחר כמה ימים הגיע לביתנו אביה של המורה המחליפה וביקש לראות את הציורים שלי.
הסתבר שהוא צייר בעל שם עולמי והא המליץ להורי לעשות הכל בשביל לטפח את כשרון הציור שלי. מה אני אגיד לך? מאותו יום אבא שלי "הוציא את המיץ" שלו כדי שאוכל ללמוד אצל הציירים הכי גדולים שיש - בארץ ובחו"ל. היום אני בן 42. בחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי. הפעם ב"מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו יורק, ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה), מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר " מה קרה? מה אתם עושים רעש? בסה"כ הילד מצא את הכלים שאלוקים נתן לו, והילד משתמש בהם."
