תרום
צור קשר
לנוחיותכם, הפעולה נמצאת גם בקובץ הW0RD המצורף.
פעולהבנושא ימי זיכרון והמנונים
מהלך הפעילות
יום הזיכרון בשבילי- פלקטי התייחסות. (כ-10 דקות)
בחדר מפוזרים 2 פלקטים, על כל פלקט יששאלה ומקום להתייחסות של החניכים -
1. על מה אני חושב בצפירה?
2. מישהו שאני מכיר או שאני יודע עליו שנפל במלחמות ישראל. מי היה?מה אהב? מה ייחד אותו? מתי ואיך נפל? איך מרגישים אלו שאיבדו אותו? –לא חובה אם
אין מספיק זמן.
קוראים קטע של ברל כצנלסון (נספח 1)"על זיכרון ושיכחה" (כ-5דקות)
דיון:
- מדוע חברה זקוקה לזיכרון?
- מדוע החיילים היו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל המדינה?
- מדוע חשוב שנזכור אותם?
- מה המשמעות של יום הזיכרון בעיצוב החברה?
שאלה: האם הייתן מוכנות להילחם המלחמה שיש סיכוי גדול שתמותו בה/שאח שלכם ילך למלחמה ...
מן הסתם הן יענו משהו בסגנון
1- לא, זה חשוב, ואנחנו מאוד מעריכים, אבלזה מפחיד למות/שמישהו שקרוב אליי ימות
2- כן, זה ממש חשוב כי...
ואז,אם הן ענו 1- אמרתם שזה חשוב רק שאתן לא מוכנות להקריב ככ הרבה, וזה באמת הגיוני.
קשה להיות אנשים ככ גדולים, אבל את הדברים הקטנים אנחנו יכולים לעשות.
ואםהן ענו 2- אמרתם שאלו ערכים ככ חשובים שהייתם מוכנים למות בשבילהם/שמישהו שקרוב
אליכם יסתכן, אז אם זה ככ משמעותי בשבילכם, אתם צריכים לדבוק בערכים שלכם בכל דבר,
גם בדברים הקטנים, כי להילחם בשביל הארץ לא יוצא כל יום.
ומכאןמגיעים למסקנה:
ההמנונים!
מראיםלהם דף עם המנון התקווה ומדברים על משמעות המילים, מגיעים איתן למסקנה ש בהמנונים שלנו כתוב על ערכים אלו אז אנחנו חייבות לכבד אותם ולאלזלזל.
בנוסף,אמרנו שחשוב לזכור את החיילים- המעטשאנחנו יכולים לעשות זה לשיר נורמלי
על הערכים שהם האמינו בהם. זלזול בהמנונים זהזלזול בחיילים ובכל מי שמת עליהם. (שימו לב! ישחניכים שהמשפט הזה יגרום להם להזדעזע ולהפנים, ויש כאלו שהוא יגרום להםלהתלהם ולהגיד זו סתם הגזמה ובגלל זה גם לא להקשיב לשאר המסר. תחשבו אם המשפט
מתאים לחניכים שלכם או לא, אבל אל תמהרו לפסול אותו, כי יכולה להיות לנו השפעה
נורא חזקה ומשמעותית).
קוראיםאת נספח 2 ו3, ומדברים עליהם. אנחנו רואים שבמצבים אלו הנחשבים ל"מצבי
קיצון" שירת ההמנונים נאמרה בעוז ובהתרגשות. אנחנו מבינים גם למה ומודעים לכך
שקשה להגיע לאותה רמה כל שבוע המתנהל כהרגלו. התפקיד שלנו הוא לכבד את המעמד, את
השירים. כמו שראינו בקטעים, אנשים חלמו לשיר את המנון התקווה בעודם הם בארץ ישראל,
אם אנחנו עומדים/ מדברים/ צוחקים בעת השירה, היחס המתקבל מאיתנו הוא זילזול.
זילזול בערכים ובעקרונות שאנשים מתו בשבילם.
רובהסיכויים שהחניכים שלכם יסכימו אתכם (אחרי הכל הם לא יסתרו את הדעה שאמרו לפני
רגע). סביר להניח שאחד מהחניכים יגיד לכם שהוא הבין את העניין, אך עדיין קשה
להיכנס "למוד" של עצבות, מפני שאנחנו חיים בשגרה שהמדינה שלנו. (לעומת
העבר ש2000 היהודים כספו לעלות לארץ)
הסבירולחניכים שאולי הקמנו מדינה, אך החזון/השאיפה האמיתית עדיין לא התממשה:
להיותחופשיים בארצנו! עדיין יש מלחמות, הטרור תוקף אותנו כל הזמן, אנשים מתים...
אלוחיים שלווים? חופשיים? ממש לא.
לאצריך להיכנס למוד של עצבות כל שבוע בשירת ההמנונים. אך תדגישו את העובדה שההמנונים
קשורים אלינו! ולא רק לתקופת שלפי המדינה.
החניכיםאמרו שצריך לזכור ולהצניח את מעשי ההקרבה של החיילים? שהם מעריכים אותם על כך
מאוד? שיוכיחו במעשים! עמידה בשבוע של חמש דקות בלי דיבורים לא נחשבת לקשה. במיוחד
אם משווים אותה לאדם שמת בשבילנו. בשביל העקרונות שאנחנו נלחמים עליהם עד היום.
*גםאם החניכים שלכם לא יעלו את הנקודה הזו בעצמם, תעלו אותה אתם. (היא חשובה. זה
שהחניכים יפנימו את האידיאל זה לא מספיק, הם צריכים לקבל כלים לממש אותו, וזה מה
שהנקודה הזאת נותנת.)
נספח 1'
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם.
אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו
נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות
עברו.
ואילו הייתה השיכחה משתלטת בנו כליל- כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי
נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השיכחה, והפסוודו מהפכנות רואה בכל זכירת עבר את
"האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות,
זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית. היינו
נמקים בדלותינו ובבערותינו, עבדי עולם.
מתוך"במבחן", ברל כצנלסון
נספח2
במשלחת בי"ס לפולין (יהוד, ינואר1988):
"...באותוטקס במיידנק, קרה לנו משהו, לכולנו. ראינו את ערימות הכובעים והבגדים התלויים.
ראינו את המקלחות. הלכנו לכל האורך של ערימות הנעליים. נעלי ילדים. התחלנו להרגיש
מה זה ששה מליון.
היהקר מאד. למרות זאת, כולנו מבלי להידבר הורדנו את המעילים
ונשארנובחולצות כחול-לבן כשכתובת ישראל בולטת. שמנו כיפות על הראש מיוזמתנו. איש לא אמר
לנו להביא כיפה. רעדנו מקור ומהתרגשות.
התחלנולשיר בשקט את שירת "התקוה". כשהגענו למלים "להיות עם חופשי"-
פתאום כולם צעקו. היתה שירה אדירה. הרגשנו חלק מאיזה כלל גדול.
היהלי רצון להזדקף מאד. מול העצמות והאפר, זה נראה הישג עצום להיות נציג של ישראל, עם
כיפה על הראש.
התקווהנשמעה שם אחרת.
חוויהאדירה. בפעם הראשונה הרגשתי מתוך הלב את שירת ההמנון והרגשתי את המשמעות..."
נספח 3:
ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם -ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל
הלילה, בציפיה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כמנהל התחנה
פנה אליהם בעברית. שאלו אותו : "אתה עברי" והוא ענה להם: "לא,
אני יהודי" והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים, אמרו
לה ההורים עוד בחיים, היא השיבה שלא ייתכן שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא ספרה
שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם .
קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברולמחנה העולים במקום. לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות
וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץהקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האויר..."..
