שני עיירים גילו בחצר הבהמות שחת משובחת, בשתי ערמות. חמורינו צמודי חבל בצוואריים הפנו מיד זה לזה את האחוריים. זה מושך לימין זה מושך לשמאל נשכחה כהרף עין כל הידידות מאתמול העניין כאן יותר מידי רציני, ולמה שאחד יוותר לשני? לקשי העורף לא הועיל דבר קצר החבל הקשור לצוואר נעירות? בעיטות? זה כל אחד יכול לעשות כאן דרך חדשה צריך לנסות! אז ישב כל עיר על העכוז ועל פיתרון נאות חשב ברוב ריכוז: האמנם עקשנות היא יתרון וברכה? או שמה היא רק חיסרון וקללה? ואולי מוטב לבחור בשיתוף פעולה? לפתע עלה במוחם רעיון גאוני: אם

ערב אחד, ניגש נער אינדיאני אל סבו שישב בפתח האוהל וגילף.  "סבא, מדוע האנשים רבים ביניהם?"  חדל הזקן בעבודת הגילוף, נשא עיניו לנכדו, חייך ואמר:  "זה סיפור עתיק, שמעתי אותו מסבי ששמע מסבו... המאבק הוא בין שני זאבים בתוכנו" "זאבים?" שאל הנער בפליאה. "כן ילדי, זה המאבק הנצחי בין הטוב והרע.  זאב אחד הוא מלא רוע, כעס, קינאה, צער, זלזול, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים,  אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, רעש, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב לב, הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה,

גילאים: ו ומעלה, מתאים לשבטים בוגרים. אורך הסיפור: קצר. "יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול שהיה תלוי על אחת הדלתות. עליו נכתב: "אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה. אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות". בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר. אבל לאחר מספר דקות כולם היו סקרנים ורצו לדעת מי אותו האדם שמנע את התקדמותם בחברה. ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. כל אחד חשב לעצמו "מיהו האדם שמנע את ההתקדמות שלי? טוב. לפחות

פעם יצא אחד מגדולי החסידות בחסרת חסידיו לחזות בלוליין על חבל המתוח בגובה רב. התבונן הרבי שעה ארוכה ובריכוז רב באיש ובמבצעו המסוכן. התלמידים תהו למראה התעניינות מופלגת זו של רבם. "אדם זה", השיב להם הרבי, "מהלך על חבל דק למען השכר והכבוד המזומנים לו כישגיע ליעדו. אולם עתה, שעה שהוא תלוי בין שמיים וארץ, אין הוא חושב כלל על השכר ועל הכבוד שירעיפו עליו. עכשיו, נתונים כל מעייניו לנושא אחד בלבד: לבצע בשלימות את המשימה ולהגיע בשלום אל העבר השני". "האדם", המשיך הרבי, "אף

היה זה אחה"צ של יום שלישי. בתי נורית וחתנה קובי הגיעו אלינו הביתה לשבת על כוס קפה ועוגה. זה היה שבוע וחצי לאחר חתונתם. "נו, אז מה נשמע?" שאלתי, "איך להיות נשואים?" ניסיתי לגשש בחיוך. הם נראו מאושרים, הזוג הצעיר, ואני הייתי אמא מאושרת. "הבאנו הפתעה", אמרה בתי נורית. היא הוציאה משקית כהה גדולה, אלבום בצבע בורדו עם עיטורים כחולים. "האלבום של החתונה", קראתי בהתלהבות. ישבנו בכורסא, בתי ואני והתחלנו לעבור על התמונות. "הנה דוד יוסף, והנה סבתא מוחה דמעה"

איש וילדו הקטן טיילו יחד ביער. לפתע מעד הבן ועיקם את רגלו. "איייי" צעק הבן בכאב. "אייי" ענה לו קול מן ההרים. הילד שהקול הפתיע אותו הסתקרן ושאל: "מי זה שם?" והקול ענה לו "מי זה שם?". מאוכזב ומעוצבן מהחזרה על דבריו, צעק הבן: "פחדן! מי אתה?". ושוב ענה לו הקול: "פחדן! מי אתה?". הביט הבן באביו בתמיהה ושאל: "אבא, מה בדיוק קורה כאן?" "שים לב" השיב האב. "אני מעריץ אותך" צעק האב. "אני מעריץ אותך" ענה הקול.

גדר כבשה ואיש עם בעיה לאיש אחד קטן היתה בעיה אחת גדולה. בגלל שעבד כל הימים- חשב עליה כל הלילות. חשב כל כך הרבה – עד שלא הצליח להרדם. כך שבעצם היו לו שתי בעיות. אבל לפחות לאחת הבעיות היתה לו דרך לפתרון כי הוא ידע שאומרים שהשיטה הכי טובה להירדם- היא לספור כבשים. למרות שהוא עצמו עוד לא ניסה את הדרך הזו, החליט שזו ההזדמנות לנסות. בהתחלה הכבשים הסתובבו לו סתם בחדר בלי שום כיוון ומטרה, והיה לו קשה לספור אותן, אז הוא החליט להציב להן גדר, באמצע החדר, ופשוט לספור אותן כשהן עוברות אותה. הוא הזמין אותן לעבור

ג'ימי היה פורץ ותיק ומנוסה, ופריצה לווילה של מר אייזנפלד העשיר הייתה בשבילו משחק ילדים. הוא התגבר בקלות על כל המנעולים המשוכללים ומערכות האזעקה המסובכות, ותוך כמה דקות הסתובב בתוך הבית, בין החדרים המפוארים, העמוסים ברהיטים יקרים ובחפצי אמנות נדירים. מר אייזנפלד נסע לחו'ל לנסיעת עסקים, וזו הייתה ההזדמנות של ג'ימי 'לנקות' לו קצת את הבית. כפות ידיו של ג'ימי היו נתונות בתוך כפפות עבות. פריצת מנעולים היא עבודה עדינה ביותר המצריכה דייקנות וזריזות ידיים, והכפפות הקשו על ג'ימי את המלאכה, אבל הוא לא חשב אף

"כאמא לשני בנים פעילים מאוד, בני שבע ושנה, אני לפעמים חוששת מכך שהם יהרסו את הבית המעוצב שלי .הם משחקים, ופה ושם הם מפילים מנורה שמאוד יקרה לי, והורסים את הסידורים המוקפדים שלי. אבל אני זוכרת את מה שלמדתי מחמותי רובי. רובי היא אמא לשישה ילדים ,וסבתא לשלושה עשר נכדים. היא התגלמות העדינות,הסבלנות ואהבה.יום אחד התכנסו כל הילדים והנכדים כרגיל בביתה של רובי. חודש קודם לכן קנתה רובי שטיח לבן חדש, אחרי שחייתה 25 שנה עם "אותו שטיח ישן". היא שמחה מאוד מהמראה שהשטיח העניק לבית. גיסי,ארני, חילק

"כשהייתי ילד קטן היה לי דוד אהוב, מביא מתנות. יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכן בצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנות של אבא. בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להכין תצביע המחט? השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי , שם , בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום יפה המצפן להראות הצפון בכל מקום עלי אדמות

הזקן החכם והפרפר בכפר קטן בסין הרחוקה,  גר איש זקן שהיה ידוע בכל העולם כאדם מאוד חכם.  אנשים רבים מארצות רחוקות הגיעו כדי להתייעץ אתו ולשמוע את חוכמתו.  כל כך חכם היה הזקן שהיה יכול בלי שום בעיה לענות על כל שאלה וכל עניין.  יום אחד החליטו שני נערים שובבים מן הכפר,  לעבוד על הזקן החכם ולראות עד כמה באמת הוא יודע הכל:  “נשים פרפר בין כפות ידינו ונשאל את הזקן מה יש לנו בתוך היד.  אם הוא יאמר שזהו פרפר, נשאל אותו: ‘האם הפרפר חי או מת?’  אם יאמר חי - נמחץ אותו מהר ואם יאמר מת - נפתח את הידיים ונוכיח לו

היה היו שני אחים שגרו בחוות סמוכות.  במשך שנים הם חיו בשלום ובשיתוף פעולה ועזרו זה לזה ככל שיכלו. יום אחד, למרבה הצער, התעורר ביניהם ויכוח. דברים קשים הוטחו לאויר, ואחריהם הגיעו חודשים רבים של שתיקה ונתק. שני האחים לא דיברו ביניהם יותר. בוקר אחד, דפק אדם זר על דלתו של אחד האחים. הזר אחז בידיו ארגז ובו כלי עבודה של נגר. "אני מחפש עבודה לכמה ימים", הוא אמר, "אולי אתה צריך עבודות תחזוקה בחווה היפה שלך? אני עובד מהר ואעשה כל עבודת נגרות שיש לך". חשב האח על ההצעה והשיב: "לא במקרה

ארבעה נרות דלקו לאיטם. הכול סביב כה שקט, אפשר היה לשמוע לחשם. אמר הנר הראשון: "אני השלום" מעטים מדי עושים מעט מדי לקיומי, אני חש שקיצי קרב. ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה נשמתה.... אמר הנר השני: "אני אמונה" לדאבוני הרב מסתדרים היום בלעדי. אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק עד סופי. כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד... הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער: "אני אהבה" אין בי עוד כוח להוסיף ולדלוק. האנושות חדלה להעריך נכונה את חשיבותי. האנשים הפסיקו לאהוב

הסיפור שאני רוצה לספר לך התרחש לפני ארבעה חדשים. היינו כמה משפחות בפארק הירקון עם הילדים. הילדים משחקים במתקנים, הגדולים על אופניים, הנשים מפטפטות ואנחנו הגברים עושים מנגל. אני רוצה לציין, בלי קשר לסיפור, ואולי עם קשר, שכולנו אנשים חילוניים אבל עם כבוד לדת. כולנו מכירים מנעורים, ונוהגים לצאת מפעם לפעם באמצע השבוע לפיקניק. לידינו הגיע בחור דתי עם ילד קטן מאד ושיחק איתו בכדור, לא בדיוק שמנו לב אליו. ואז חבר שלי תומר הלך לרכב שלו שחנה בחניון להביא פיתות או משהו, ומיד חזר עצבני כולו "יש איזה אופנוע

"המיליארדר""עצרת במלון שלי, חבר. זה עולה לך 500 שקל!" גל גיחך כשחברו, אביב, ספר באי רצון את שטרות המונופול והשליך אותם לעבר ערימתו ההולכת ומתגבהת."אני לא מבין," אמר אביב, "אם אתה משחק בבית שלי, אז למה אני צריך לשלםגל התפתל באי נוחות. הוא נהנה לשחק בביתו של אביב, אבל חוסר הכבוד שבו התייחס אביב להוריו הציק לו. זה פשוט לא נראה בסדר. הוא רצה להעיר לו משהו על זה, אבל לא ידע איך.בדיוק אז נכנסה אמו של אביב לחדר, בחיוך, עם שתי כוסות קולה גבוהות וצוננות. "ואו, תודה

מעשה בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה. ילד א' וילד ב'. לילד א' יש אבא עורך דין ואמא מהנדסת חשמל לילד ב' יש אמא עוזרת לגננת ואבא פועל טכסטיל במפעל. לילד א' יש מלא צעצועים ומשחקים. לילד ב' יש חדר עם עוד 4 אחים. לילד א' יש מחשב, לילד ב' אין. לאחר 6 שנים, באותו יום ובאותה השנה, הם ניכנסים לכיתה א'. ילד א' מגיע כשהוא כבר יודע לכתוב ולקרוא, קצת חשבון, ואפילו קצת אנגלית. וילד ב'... לילד ב' אין ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית. ילד א' מגיש למורה את כל עבודות הבית מודפסות. ילד ב' מכין

השבוע הובא למנוחות סופסוף גופתו של סמל זכריה באומל ז״ל שנפל בקרב סולטן יעקב והינה מה שרשם חברו לישיבה ולנשק אבי רט חצי דיסקית תיטמן היום באיחור של ז"ל שנים באדמת ירושלים, וחצי דיסקית תישאר על ליבנו לעד. חצי דיסקית תישאר בטנק השרוף והמפויח בסולטן יעקב, וחצי דיסקית תהיה חלק מבנינה ועצמאותה של מדינת ישראל. חצי דיסקית תהא מונחת על קבריהם של הורי יהודה כ"ץ ואביו של צביקה פלדמן, וחצי דיסקית תהא מונחת לנגד עינינו עד שיותרו הספיקות גם לגביהם. חצי דיסקית ספוגה בדם הקרבנות, וחצי דיסקית ספוגה בזיעת

גליתי שלי יקרה אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע היום. אמרתי לך שהמבצע השתנה והוא לא מה שהיה צריך להיות - לא רציתי להדאיג אותך יקרה שלי. היה לי מאד קשה לא לספר לך את האמת אבל העדפתי את זה מאשר תשתגעי מדאגה - "משנין מפני השלום" - גם השלום הנפשי של האדם אותו אתה אוהב יותר מכל עלי האדמות. אהובה שלי אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות אתך לאהוב אותך ולהקים אתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת

יחס לאנשים שתפקידם קטן אך בלתי נפרד

מתוך הספר: 'מי שטעם יין הונגרי' /צבי אייל

בסופו של דבר הכל נובע מאותה שאלה: אכפת לנו או לא אכפת לנו? הקטע בכתב: מתוך ''אסתר - אז והיום'' / הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש: "אל תדמי בנפשך להִמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רֶוָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לְעֵת כזאת הגעת למלכות". איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה. כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד

"אתה קם בבוקר, שוטף את הפנים, מסתכל על השעון ומגלה שיא חדש - 9:48. ´יפה´, אתה אומר לעצמך, אתמול עוד הספקת את מניין הנוער ביישוב – היום כבר תעשה לעצמך מניין נער ליד ה´כותל´ בחדר שלך". על חופש גדול ועל התמודדות אישית עם סדר יום עמוס במיוחד... אתה קם בבוקר, שוטף את הפנים, מסתכל על השעון ומגלה שיא חדש - 9:48. "יפה" אתה אומר לעצמך אתמול עוד הספקת את מניין הנוער ביישוב – היום כבר תעשה לעצמך מניין נער ליד ה"כותל" בחדר שלך. הבית ריק כבר מהשעה שמונה, בכל זאת יש גם אנשים שעובדים.

"האבנים הגדולות בחיינו"- משל בנושא ניצול זמן יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית ספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי להעביר את החומר. בעמדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם, העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד,

סיפור על תעודה כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו – רק פעם אחת – איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי", אבל לא יכולתי. ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית – הייתי אז אולי בכיתה ה’ או ו’ – החלטתי לדבר איתו על זה, להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. "גדי",