יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול, שהיה תלוי על אחת הדלתות, ועליו נכתב: "אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה. אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות". בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר, אבל לאחר מספר דקות כולם נהיו סקרנים ורצו לדעת מיהו אותו אדם שמנע את התקדמותם בחברה. ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. אנשי בטחון הובאו לאירוע על מנת לשלוט בכמות האנשים ולהשליט סדר באולם. ככל שהגיעו יותר אנשים לאולם, כך גאתה ההתרגשות. כל

משחקים בלשנוא:לפני זמן מה פגשתי את רותי, חברה ותיקה, שלמדה איתי בבית הספר היסודי,כך שמייד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה.נזכרנו במורים שלימדו אותנו, בשיעורים שבהם היינו משתוללות ביחד,בהפסקות שבילינו במשחקי חבל וגומי. הזכרתי לה גם את דודי, הילד ששתינו אהבנו בסוד...רותי הזכירה לי את מנחם השמן, ילד בעל ממדים גדולים, שכל הכיתה שנאה,ועשתה עליו חרם קבוצתי. הוא תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר, היה התלמיד החלש ביותר בכיתה, ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן... בקיצור,

ביום מושלג בשנת ה'תע"ז, הופיע המקובל האלוקי רבי נפתלי הכהן כ"ץ בכפר הסמוך לעירו פוזנא שבפולניה, ונקש על דלת תלמידו זלמן. זלמן ששכר מהפריץ את בית המרזח המקומי נדהם למראה רבו, אך לא שאל שאלות ומיהר לארחו בכבוד. בערב שאל הרבי את זלמן: "אולי יש לכם טבק להרחה?" זלמן חשב בליבו: "מה לקדוש שכמותו ולתאוות העולם הזה?!" וענה: "ניתן להשיג טבק רק בכפר הרחוק כמה פרסאות, ובחוץ משתוללת סערת שלגים".  "אהה", ענה רבי נפתלי, וחזר לתלמודו. זלמן הבין שיש כאן טעם כמוס. 

גביר אחד מירושלים - מר אורנשטיין, היה שוכן בקצה שכונת מאה שערים, הוא היה נותן תמיד בעין יפה לכל דבר מצוה.פעם אחת בא אליו עני ולו בת בוגרת שלא היה בידו להשיאה.ביקש העני סיוע לצרכי החתונה.הוא חשב שהעשיר יתן לו סכום קטן, אולם התפלא מאד לשמוע מהגביר שהוא מוכן לשלם לו את כל צרכי החתונה.          ראה הגביר שהעני עומד ומשתומם, מההצעה הנדיבה ועודדו: "שמע נא! אני אתן לך את כל הסכום בתנאי שתזמין אותי לחתונה".צחק העני ואמר: "בודאי שאזמינך לחתונה, הרי כל החתונה היא בזכות נדבת לבך".העני יצא

גילאים: ח-ט וגם זה לא מחייב. רק לשבטים שגדולים בגיל וגם בוגרים. אורך הסיפור: ארוך אבל שווה את ההקרבה. דברים שצריך : רגש הסיפור הזה מאוד קשה. צריך לדעת לקרוא אותו נכון. יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו מביה"ס. שמו היה עידו. היה נראה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, מעיפים לו את הספרים מהיד ודוחפים אותו

אם אדם לא אוהב מישהו אחר, הרי שבוודאות שהוא לא אוהב לפחות קצת גם את עצמו. אם אדם לא מסוגל להכיל בתוכו את האחר ששונה ממנו ואם אדם לא אוהב באמת את מי ששונה ממנו, הרי שבוודאות שהאדם גם לא אוהב את עצמו בשלמות. אתה יכול לטעון כמה שאתה רוצה שאתה אוהב ומעריך את עצמך וכו' אבל כל הזמן שיש מישהו אחד בעולם שאתה לא אוהב באמת, הרי שאתה לא אוהב את עצמך באמת. ולמה אתם שואלים? מדוע בודאות שמי שלא אוהב אחרים, מדוע בוודאות  שהוא לא אוהב גם את עצמו? והעיניין הוא, כי כאשר האדם לא אוהב וכל שכן שונא מישהו אחר, האדם נאחז

"מה זו הצרות העין הזאת?..." האמת, שזה ממש לא מתאים לו, כל הזמן מפרגן ודואג לנו, אז למה תמיד רק חצי...?" - כך התלחששו ביניהם המשתתפים בשיעור היומי הקבוע בבית הכנסת השכונתי על רחמים השמש הזקן. כמידי יום, הוא היה מגיש למשתתפים מגשים עם כיבוד וכוסות שתיה חמה או קרה, תלוי בעונות השנה. אבל תמיד רק חצי... רחמים השמש הדואג והאיכפתי דאג שהכוסות יהיו מלאים רק עד החצי ולא טיפה יותר, כך בדבקות מלאה למרות כל הבקשות החוזרות והנשנות של המשתתפים: "אם אתה כבר דואג ומפרגן, אז לפחות שיראו שזה מהלב

איש נדל"ן משכיל ועשיר גדול קנה בנין רב קומות במרכז הארץ, בנין השווה הון עקב מיקומו המרכזי.. כדי לעשותו אחד הבניינים המרהיבים ביותר הוא החליט לשפצו. יום אחד החליט לבוא לבקר בבנין, הבנין קיבל שידרוג מקצה אל קצה, והוא התבונן בהערצה בעיצובים שצצו מכל פינה.. הוא החל לעלות קומה אחר קומה עד שהגיע אל קומת הגג. הוא עלה אל הגג ושם התגלה לפניו מחזה נדיר, הוא עומד במרכז, כל הארץ לפניו, הוא הרגיש ממש על גג העולם.. אחרי כמה דקות של גאווה וניקוי ראש הוא צעד לעבר הדלת כדי לרדת מטה, אך הדלת היתה נעולה, הוא ניסה

בנו של הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל נפטר, הכאב היה גדול מנשוא, קורע לב ומדאיב נפש... רבים באו לנחם את הרב, הם ראו את כאבו על פניו. כמה תלמידים פנו אל רבם ומתוך דאגה שאלו: "כבוד הרב, הכאב הוא גדול, כיצד כבודו יכול לשאת אותו, ועוד שהכל אצלך בדומיה חרישית?" ענה להם הרב במשל: "אדם אחד ישב להנאתו בכסאו, לגם מים קרים ואכל פרות משובחים. פתאום בלי התראה, חש מכה על גבו, מכה כואבת וצורבת. מיד נתמלא האיש כעס והיה זעוף במיוחד, "מי זה החצוף שנתן לי מכה והפר את שלוותי?" שאג בקול. מיד

ילדה קטנה אחזה בשתי ידיה שני תפוחים עסיסיים. אימה, שראתה את התפוחים היפים ניגשה אליה וביקשה ממנה בעדינות ובחיוך: "מתוקה שלי, בבקשה, תוכלי לחלוק איתי תפוח אחד?" הילדה התבוננה באימא שלה כמה רגעים, וברגע אחד נגסה מהתפוח הראשון, ומיד נגסה גם מהתפוח השני... האמא הרגישה איך החיוך על פניה נמוג, היא ניסתה להחביא מבתה הקטנה את אכזבתה. ובלי לשים לב היא מלמלה לעצמה: "איזו ילדה כפוית טובה גידלתי..." ואז... הילדה הקטנה הגישה לאימה אחד מהתפוחים הנגוסים ואמרה: "אמא, הנה לך, התפוח הזה הרבה

בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו - 'הבית עם אלף המראות'.. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית, הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות.. להפתעתו, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בהתלהבות בדיוק כמוהו, הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים.. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים, אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".. באותו הכפר היה כלב קטן נוסף, אך

למגדל סוסים ותיק היו שלושה בנים, הוא אהב אותם מאד ולפני מותו כתב צוואה והוריש לבניו את סוסיו. וכך כתב: "בניי היקרים, אני מוריש לכם את סוסיי, יש באורווה שבעה-עשר סוסים. בני הבכור יקבל חצי מכמות הסוסים בני השני יקבל שליש, ובני השלישי תשיעית מהכמות.. אוהב אתכם - אבא". לאחר השבעה פתחו הילדים את הצוואה, עד מהרה יתברר להם שהחלוקה קצת מסובכת - איך מחלקים שבע-עשרה לשניים.. לשלוש..ולתשע..? המספר לא מתחלק, ולחתוך סוס לשניים.. קצת בעיה. מצד אחד כל אחד רוצה לקבל את חלקו אך מצד שני הדבר האחרון שהם רצו

במגרש גדול היו אלפי אבנים, כל אחת התפארה בחשיבותה. האחת אמרה: "כמה חזקה וקשה אני" השניה אמרה: "כמה מחודדת אני" כך כל האבנים התגאו בעצמם. באותו המגרש היתה אבן אפורה ושחוקה, שאר האבנים צחקו עליה ואמרו: "מה כבר יש בך אבן אפורה, מי כבר ירצה אותך..?" יום אחד באו למקום בנאים מארמון המלך וחיפשו אבנים כדי לבנות למלך בניין מגורים חדש. הם לקחו את כל האבנים החזקות, את כל האבנים החדות, וכל אחת מהאבנים שמחה על הזכות להיות חלק מבניין המלך. האבן האפורה נשארה מאחור, כולם עזבו אותה בצחוק

יום אחד רבי יעקב יצחק הורביץ המכונה 'החוזה מלובלין' רצה לקום מוקדם יותר משאר הימים כדי לעשות מצוה חשובה שתעשה רעש גדול בשמיים.. לשם כך החליט ללכת לישון מוקדם מהרגיל, מיד אמר לבני ביתו לערוך את ארוחת הערב מוקדם מהרגיל כדי שיוכל לקום מוקדם למחרת בבוקר.. אך בני הבית התעצלו בהכנת הארוחה, ולא רק שלא הקדימו אותה אלא אף אחרו אותה.. ראה כך 'החוזה מלובלין' והחליט להכניס דבר מאכל קטן לפיו כדי לזכות לברכת המזון וישר לאחר-מכן הלך לשכב על מיטתו.. בני ביתו שלא היה רגילים שראש המשפחה ישן מוקדם לא שמרו על השקט וה'חוזה'

יום אחד רבי יעקב יצחק הורביץ המכונה 'החוזה מלובלין' רצה לקום מוקדם יותר משאר הימים כדי לעשות מצוה חשובה שתעשה רעש גדול בשמיים.. לשם כך החליט ללכת לישון מוקדם מהרגיל, מיד אמר לבני ביתו לערוך את ארוחת הערב מוקדם מהרגיל כדי שיוכל לקום מוקדם למחרת בבוקר.. אך בני הבית התעצלו בהכנת הארוחה, ולא רק שלא הקדימו אותה אלא אף אחרו אותה.. ראה כך 'החוזה מלובלין' והחליט להכניס דבר מאכל קטן לפיו כדי לזכות לברכת המזון וישר לאחר-מכן הלך לשכב על מיטתו.. בני ביתו שלא היה רגילים שראש המשפחה ישן מוקדם לא שמרו על השקט וה'חוזה'

מורה בניו יורק החליטה לכבד כל אחד מתלמידיה אשר סיים את בית ספר התיכון על ידי כך שתגיד להם מה השינוי שכל אחד מהם עשה. היא קראה לכל אחד מן התלמידים שיעמוד לפני כל הכיתה, היא אמרה לכל אחד איך הוא עשה שינוי בחייו, וכן בכיתה. לאחר מכן נתנה לכל אחד סרט כחול מודפס עם אותיות מוזהבות בו נאמר- "מי שאתה עושה את ההבדל" ובסוף, המורה החליטה לתת לכיתה משימה, בכדי להראות להם עד כמה משמעותית ההכרה ביתרונות בקרב החברה. היא נתנה לכל אחד שלושה סרטים נוספים וביקשה מהם שיערכו את אותו טקס של הכרה. הם היו צריכים

כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה , הכורים מתיגעים , בעמל רב עולה להם לבוא עד העמק המוכשר להגביה את המים , ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם , על כך טוב יותר שתחדלו מעבודתכם , לכו איש לאהלו , ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר , רבים מעייפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו , אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד , ביחד אלה , שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מכרחים

שם הסיפור: האיש הירוק גילאים: ד-ו, יותר מתאים לשבטים הקטנים "היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים הייתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים ובלילות הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים-ירוקים יום אחד קם האיש הירוק בבקר ירוק,נעל נעליים ירוקות, לבש חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה האיש הירוק נכנס לאוטו הירוק שלו ונסע בכביש הירוק במהירות ירוקה מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק ומצד שני המון פרחים

״אמא ואבא לוקחים אותנו לשמחת בית-השואבה״, סיפרתי לאחיי הקטנים בשמחה, והם הגיבו לי בקריאות צהלה. היי, מה זה? למה האוטו השחור עוצר לידינו בחריקה? אמאל׳ה, זה ערבים! הם צועקים מילים מפחידות בערבית, ״אללה וואכבר״ מה זה אומר? הם מקללים אותנו? אבאל׳ה, אחד מהם מוציא אקדח... הנה אבא גם מוציא את האקדח שלו, התכופפתי, תוך כדי שאני מוריד את הראשים של אחיי הקטנים. שמעתי את דלת המכונית נפתחת, ו*בום* בום* בום* בום* בום* בום*  שמעתי קול של יריות, לא ידעתי של מי היריות, של אבא, או של הערבים. אבל לא העזתי להציץ ולהסתכל,

בעיירה קטנה במדינת פולין הגדולה, חי לפני שנים יקותיאל המלמד. הוא ידע חיי עוני ורעב כמו כל מלמדי התינוקות בעת ההיא. אך אל אף עוניו היה דבק המצווה אחת, מקפיד בה ומתהדר בה: מצוות אתרוג בחג הסוכות.  עליכם לדעת שהאתרוג היה יקר ולמצוא אחד היתה עבודה קשה. את האתרוגים הביאו מעבר לים, ולכן מחירם היה גבוה. כל ימות השנה אסף יקותיאל פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לקנות בערב חג הסוכות אתרוג גדול ומהודר.  ככל שקרב החג כן רבתה התכונה בעיירה: סוכות נבנו, קרשים וסולמות נשענו על הבתים עד שהגיע ביום המיוחל-ערב חג הסוכות. יקותיאל

בממלכה רחוקה, גר מלך חכם. המלך היה קשוב לבני עמו וכיבד אותם מאוד. אבל בשביל להגיע למלך היה צריך לענות על חידה ששומרי הארמון נתנו לו. לאחר מכן היה צריך לעלות 100 קומות ולבחור בין מאה דלתות מאחורי איזו מהם יושב המלך. אך למשך חודש אחד, משתנים הכללים. המלך קם מכיסאו, יורד מאה קומות, עןבר את השומרים והולך לשבת בשדה, שם הוא מקבל את כל בני עמו.

היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום, שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו – הוא נשאר בודד. באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה

לפני זמן מה פגשתי את רותי‮, ‬חברה ותיקה‭.‬‮ ‬למדנו יחד בבית הספר היסודי‮, ‬כך שמיד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה‭.‬‮ ‬רותי הזכירה לי את מנחם השמן‮, ‬ילד בעל ממדים גדולים‮, ‬שכל הכיתה שנאה ועשתה עליו חרם קבוצתי‮. ‬מנחם תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר‮, ‬הוא היה התלמיד החלש ביותר בכיתה‮, ‬ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן‮... ‬בקיצור‮, ‬הוא היה אחד הילדים הכי דחויים אצלנו בכיתה‭.‬‮ ‬כשרותי שאלה אותי אם לדעתי לא היה מדובר בשנאת חינם כלפיו‮, ‬התגוננתי מיד‭:‬‮ "‬מה

כל אחד זכאי עד שתוכח אשמתו במסגרת משפט רצח שהתנהל בארה"ב בפני שופט וחבר מושבעים, כולם הבינו שלנאשם אין סיכוי.אמנם הגופה של הנרצח מעולם לא נמצאה, אולם ראיות שונות קשרו אותו למעשה. גם לשופט ולחבר המושבעים היה ברור שהרשעה והוצאה להורג הן רק עניין של זמן.בדיון האחרון, שנייה לפני שהסתיים המשפט, פנה השופט לסנגור ושאל "לפרוטוקול" האם יש לו מה להוסיף. להפתעת כולם קם הסנגור וזרק פצצה באולם: "רבותיי, בית המשפט עומד להרשיע היום אדם חף מפשע באשמת רצח שלא ביצע, ואני עומד להוכיח לכם את זה.

החורף באותה שנה היה קר ביותר. במשך חודשים ארוכים השתוללו בחוצות סופות-שלגים עזות, שניתקו לחלוטין את כל הדרכים. בלית-ברירה ישב גם חיים, חוטב- העצים העני, בביתו, באפס-מעשה. יום יום היה חיים משקיף בעד החלון ומפליט מלבו אנחה כבדה לנוכח מזג-האוויר הסוער. עונה זו היתה 'העונה הבוערת' שלו. בחורף לא התקשה מעולם למכור את סחורתו - את ענפי העצים שכרת ביער ושהיה מביאם לעיירה על-גבי מגררת השלג הקטנה שלו. הפרוטות הדלות שהיה מרוויח בחורף היוו את הבסיס לפרנסתו במשך כל השנה. אבל במזג-אוויר כזה הרי זו סכנת-נפשות לצאת