אחד מחסידי הרבי ר' אלימלך היה סוחר במשקאות חריפים, סוחר בי"ש. לפני חג הפסח היה החסיד מכין חבית גדולה של י"ש – אותה היה נוהג להבריח אל מעבר לגבול ולמכרה – ומהרווח היה קונה ומכין את כל צורכי חג הפסח. אותה שנה, נסע החסיד בעגלה עם חבית הי"ש שלו – ותוך שהוא מנסה להבריח את הגבול - תפסו אותו שומרי הגבול והחרימו את מטענו היקר. ואכן, החסיד נקלע למצב קשה ביותר – כל כספו מושקע בחבית הי"ש – ואם אינו מצליח למכור את חבית הי"ש – הרי הוא נשאר חסר פרוטה – ומהיכן יביא את כל צורכי חג הפסח ?

פעם אחת איבד המלך את טבעתו היקרה – שהיתה שווה הון תועפות, וגם היתה יקרה לליבו של המלך. כל כך יקרה היתה הטבעת למלך – עד שהקציב מכספו לכסות מראש את כל הוצאותיו של כל מי שיקבל על עצמו לחפש את הטבעת. דבר זה פורסם בכל המדינה – והגיע גם לאוזניו של יהודי פשוט ועני מאוד – שחי במדינת אותו מלך. והימים ימי חדש ניסן, ומתקרב חג הפסח והצרכים מרובים – ולא היה ליהודי מהיכן לקנות צורכי החג. אמרה לו אשתו של היהודי – בעלי, היות ששמענו שהמלך נותן ביד רחבה לכל מי שמקבל על עצמו לחפש את הטבעת – לך מיד גם אתה לארמונו של

היה היה יהודי מאמין, תמים, פשוט – שהתפרנס מהפעלת בית מרזח שחכר מהפריץ המקומי. הפריץ היה מיודד עם היהודי – ופעם אחת כשנפגשו שאל אותו הפריץ – מהיכן באה פרנסתך ? כמובן, רצה הפריץ לשמוע שהיהודי מחזיק לו טובה שהרי פרנסתו באה ממנו – אלא שהיהודי המאמין התמים השיב ואמר: פרנסתי באה רק מהקב"ה. לשמע תשובת היהודי הרצין הפריץ, והתחיל לשאול את היהודי שוב ושוב שאלה זו בצורות שונות – וציפה לשמוע בתשובותיו איזה רמז לטובה שמחזיק היהודי לפריץ המשכיר לו את בית המרזח. ואכן, היהודי היה פשוט מאוד ולא נרמז בשום רמז

הסיפור מספר על שני חברים שהלכו במדבר. בנקודה מסוימת במסעם החל ויכוח בניהם. אחד החברים סטר לחברו על הלחי. החבר שקיבל את הסטירה נפגע מאד, אך ללא מילה פשוט כתב על החול : "החבר הכי טוב שלי סטר לי היום על הלחי" הם המשיכו במסעם, עד אשר הגיעו לנאת מדבר שופעת מים והחליטו להתרחץ במימי האגם. אותו חבר שקיבל את הסטירה, שקע בבוץ והתחיל לטבוע, אבל חברו הטוב בא והציל אותו . אחרי שהתאושש מהטראומה שעבר, הוא חרט על אבן: "החבר הכי טוב שלי הציל היום את חיי" החבר שסטר לשני על הלחי שאל אותו, "מדוע

לפני שנים רבות, כאשר הרכבת היתה עדיין, כמו שאומרים, בחיתוליה והיא נסעה רק בין ערים גדולות אך לא בין עיירות וכפרים – תפסה העגלה הרתומה לסוסים מקום חשוב ככלי תחבורה שבאמצעותו אפשר להגיע ממקום למקום. בעיקר היה זה כך במזרח אירופה, שם נסעו הסוחרים לירידים, או העבירו סחורות ממקום למקום בעזרת העגלה. העגלונים, בעלי העגלה, שימשו לא אחת גם כדוורים, כשהם מעבירים ממקום למקום כסף או מכתבים. בעיירה המזרח-אירופית בה מתרחש סיפורנו, הצטיינו שני עגלונים. אחד מהם היה צעיר, בחור כארז ושמו היה "מוטל בעל העגלה".

איכר אחד נהג את עגלתו דרך העיר חלם, כאשר מבלי משים התגלגל הקלשון מעל ערימת החציר שהייתה בה ונפל לרחוב. שניים מחכמי חלם מצאו את הקלשון והבינו מיד שמדובר בחנוכייה – שמונה חודים באותו גובה והחוד השמיני בולט עבור השמש. "נו כמובן!" אמר אחד מהם, "אלוהים שלח לנו חנוכייה מן השמיים!" הם מיהרו לקחת את הכלי ולהביאו לבית הכנסת הגדול של חלם. באותו ערב חגגו החלמאים עם מנורת קלשון שנקבעה בחלון בית הכנסת. למחרת נזדמן לשם האיכר וזיהה את הקלשון שבחלון. "הקלשון שלי!" הזדעק. "לא! זוהי

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, התחתן זוג צעיר. החתונה נערכה בעיר הגדולה, ולאחר שבעת ימי המשתה פנו החתן הטרי וזוגתו, בדרך חזרה לכפר מגוריהם. הם לקחו איתם את מיטלטליהם המועטים וחמור אחד. כשיצאו לדרך התיישב החתן על החמור ואשתו צעדה מאחוריהם ברגל. חלפה על פניהם קבוצה של אנשי, הולכי דרכים. אמרו האנשים: "אה, לא יפה! כלה, שבוע אחרי החתונה, וככה הוא מתייחס אליה, הוא על החמור והיא ברגל?! בושה". אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!" ירד מעל החמור, הזמין את אשתו לעלות עליו, וכך המשיכו בדרכם כשהיא

אישה הגיעה לאימה לקבל עצה . "אמא הבית שלי מתפרק,הוא ישן ובלוי, ולי ולבעלי אין כסף להחליף אותו, הילדים שלנו מתרוצצים כל היום בחוץ ולא מקדישים מספיק זמן לשיעורי הבית שלהם. הרכב שלנו התקלקל. ובעלי הביא לי ליום ההולדת כרטיס ברכה...וספר...כל כך לא רומנטי... הכל פשוט כל כך רע, אני לא יודעת מה לעשות". אמא הוציאה נייר וסימנה עליו נקודה שחורה במרכזו, "מה את רואה כאן?" שאלה, "אני רואה נקודה שחורה" אמרה האישה "מה עוד?" שאלה האם "כלום" ענתה. "שכחת דבר חשוב"

מדענים עשו ניסוי בחמישה קופים. הכניסו לתוך כלוב סולם, והניחו עליו כמה בננות. לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים השפריצו על הקופים האחרים זרם מים קרים בעזרת צינור. דבר זה גרם לכך שבכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. לאחר זמן מה, אף אחד מהקופים לא העז לעלות על הסולם, למרות הפיתוי הרב. ואז המדענים החליטו לשדרג את הניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת

באחד מיערות העד הפזורים על פני תבל נוהג היה זקן העצים לספר מדי ערב סיפור ערש לעצים הצעירים בטרם ינומו את שנתם. “יודעים אתם” פתח הזקן את סיפורו - “ביער ישנם עצים רבים, שונים ומגוונים, גדולים וקטנים, נאים ומכוערים, חזקים וחלשים. המכנה המשותף בין כל העצים הוא שכולם עתידים למות להירקב ולהיכרת, אף אחד לא חי לנצח. אולם, עץ אחד היה ביער שונה מכולם, חלוש וכחוש אך מיוחד במינו. הוא היה “בן אלמוות”. שנים על גבי שנים, עמד לו העץ הכחוש ביער, ראה במותם ובנפילתם של שכניו הגבוהים והחסונים, אך הוא חייך לעומתם חיוך

טֶטסוּרוֹ ילד יפני נמוך וצנום, היה הכבשה השחורה של הכפר. ילדי הכפר נהנו להציק לו, הם התגרו בו וניצלו את חולשתו כדי להרגיש חזקים יותר. טֶטסוּרוֹ החליט ללמוד את אומנויות הלחימה היפניות כדי שיוכל להגן על עצמו. שלא יהיה יותר מטרה לחיצי הלעג של הסביבה. הוא התעניין ובירר ושמע שבהרים גר לו סֶנסֵאי זקן המתמחה בלימוד אומנויות הלחימה. טֶטסוּרוֹ נפרד מבני משפחתו ויצא לדרך. הוא הלך ברגל כמה ימים וטיפס על ההר בקושי רב ובמאמצים גדולים, ובסופו של דבר לאחר כמה ימים של מסע מפרך הוא הגיע למחנה אימונים של הדוֹג'וֹ,

מאז ילדותו הציתו את דמיונו עלילותיו של “הגולם מפראג” האגדי. הוא עקב בדריכות אחרי הפרעות שפרעו הגויים ביהודים בעקבות עלילות דם מתחדשות, הוא צעד בדמיונו באפילת הלילה יחד עם הרב הראשי של פראג שהלך ליצור במו ידיו את הגולם. השתתף במבצעים הנועזים של הגולם, נכנס איתו למרתפים אפלים, טיפס בעליות הגגות, ושוטט עמו בחשכת לילה בסמטאות אפלות בדרך לסכל מזימות נסתרות. כאב עז מילא את לבו בכל פעם כשהיה מגיע לפרק הסיום בו הגולם מסיים את תפקידו ורוחו עוזבת את גופו לעולמים. בסקרנות ליווה בכל פעם מחדש את הגופה למנוחת

“אחי ורעי”, פתח הרב בקול רוטט, “אני מוכרח לשתף אתכם במה שקרה בליל אמש. מחובתי כרב העיר לספר לכם הכול: אתמול בלילה דפקו על דלת ביתי שני מלאכים: “נשלחנו ממרומים לקחת אותך. זמנך עבר.” איני צריך לספר לכם כמה נבהלתי. לא כך דמיינתי לעצמי את יום מותי. האומנם תם זמני?! האם נגזר עלי להיפרד מן העולם?! “בבקשה מכם, הניחו לי יום או יומיים להיפרד ממשפחתי ובני קהילתי!”, התחננתי. נעניתי בשלילה: “נשלחנו לקחת אותך, אין לנו רשות להתעכב בכלל”. ניסתי שוב: “אנא, כמה דקות בבקשה, רק להיפרד מאשתי, מילדיי...” הם סירבו. לקחו

המלך החזיק בידו את החנית, בראשה הייתה נעוצה פיסת בשר טריה,   וכך, כשהבשר עומד כל הזמן מול עיניו של הנשר המריא המלך על גבו של הנשר למרומים. באחד המסעות של המלך על גבו של הנשר הגדול, הוא הרגיש פתאום שמשהו השתבש, הנשר לא מצליח להתרומם לגבהים כמו בכל יום. הם ריחפו שעה קלה מעל לעיר הבירה, המלך כבר ביקש לנחות, אך אז בדיוק אפסו כוחותיו של הנשר, כנפיו נסגרו ושניהם, המלך והנשר, החלו צונחים מטה. עוד רגע קט והמלך היה מוצא את עצמו מוטל על האדמה חסר רוח חיים. אך במקרה עבר שם הדוכיפת הזקן, מלכם של כל הדוכיפתים,

טוביה רצה לאכול צפיחית בדבש. מגיל ארבע, כשהנוזלים שסתמו לו את האוזניים התחילו לצאת, שמע טוביה את אבא זכרונו לברכה מזכיר את הטעם המדהים של הצפיחית בדבש. אבא זכרונו לברכה היה מגלגל את עיניו כלפי מעלה, משרבב החוצה פיסת לשון בשרנית, ומספר בהנאה איך התארח פעם אצל ה”גביר”, העשיר של העיירה, וזכה לטעום חתיכה קטנטנה של הצפיחית בדבש האגדית. “טעם גן עדן!” היה אבא זכרונו לברכה חותם תמיד את הסיפור, מחזיר את הלשון למקומה הטבעי, וחוזר לצלחת הדג מלוח שלו, משאיר לילדיו המסכנים לחלום על הצפיחית בדבש. טוביה היה עני

שני ידידים וותיקים, החליטו לשבור מעט את שגרת החיים המשעממת של גיל הפנסיה, ולזכר הימים הטובים בהם טיילו יחדיו וחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה, גמרו אומר לצאת למסע תרמילאים סובב עולם, ליהנות מנופים חדשים, לבקר באתרים מעניינים, וקצת לשחרר את הגוף שראה ימים טובים יותר, מכבדותו היום יומית. נטלו השניים את תרמיליהם הישנים, העמיסו על גבם, ויצאו לתור את חוץ לארץ. בימים היו עוברים ממקום למקום, מסתובבים ברחובות הערים, מחפשים את האתרים המעניינים כשהם מסתמכים על מדריך טיולים מצהיב משנת תרפפ”ו, איכשהו נסחבים, נגררים,

כשאלברט מגיע הביתה, כל הרחוב יודע. אלברט הוא נהג משאית בטון בשנות החמישים לחייו, הפנים שלו תמיד קפוצות, בדרך כלל הוא או כועס או לא מרוצה, ולפעמים שניהם ביחד. החיים, הם שעשו אותו כזה. הוא בתור ילד דווקא חלם להיות דוקטור, אבל הציונים הגרועים שלו בתיכון, יחד עם חסרון הכיס התמידי של ההורים, לא נתנו לו יותר מדי סיכויים בכיוון. את הקריירה שלו כנהג משאית הוא התחיל עוד בצבא שם היה ג”ובניק מצטיין. ומאז הוא יושב בקבינה של המשאית מביט על כל העולם מלמעלה, וכועס. הוא כועס על שלא הצליח במבחני הבגרות, הוא כועס

פעם הכול היה אחרת! מה יותר קל היום מאשר להעביר מסרים מידיים. פלאפון, טלפון, פקס, אי-מייל, אס-אמ-אס, בכל צורה ובכל זמן, רק תקישו. אבל קצת אחורה בזמן, לפני שהכול התחיל להתגלגל במהירות האור, אם רצית לדבר עם מישהו ולהעביר לו מסר במיידי, היית חייב להתאמץ קצת יותר. השיחה הייתה חייבת לעבור דרך ה”מרכזנית”. המרכזנית הייתה יושבת במשרד מבודד, משועממת ברוב שעות היום ומחכה שמישהו יתקשר. היה ורצית ליצור קשר, הייתה לוקחת ממך את המספר שאליו בקשת להתחבר, או לחלופין את שמו של האיש שאיתו בקשת לדבר, מחייגת דרך המרכזייה

בכפר קטן ברומניה התגורר איש זקן בעל לשון רעה וארוכה. האיש שיצא לפנסיה מוקדמת, פשוט נהנה לפטפט בלי חשבון, ללכת מאחד לאחד לאסוף פיסות מידע, ולהעביר אותם הלאה. במיוחד הוא נהנה לעורר מריבות, להפריד בין ידידים ותיקים, ואפילו לסכסך בין בני זוג אוהבים. כשלא היו בידו סיפורים אמיתיים הוא השתמש בשקרים ובבדיות, הולך מאחד לשני ומרעיל את הלבבות. לשונו הרעה פשטה בכל הכפר, כאש בשדה קוצים פשטו המריבות מבית לבית, ובעיקר בסביבות ביתו של הזקן. חייהם של שכניו הפכו לבלתי נסבלים. השכן ממול ביתו של הזקן הרגיש שהוא לא מסוגל

הוא עלה על הרכבת, שני משרתים במדים סחבו את מזוודותיו הכבדות, והוא בצעדים של מישהו שמרגיש שהעולם שייך לאנשים כמוהו פסע לאיטו אל התא המפואר ביותר במחלקה הראשונה. מאחוריו פסע עוד מישהו בצעדים חרישיים והשתכן בתא הסמוך. הרכבת תגיע בעוד שלושה ימים אל היריד הגדול, שם תכנן הסוחר לקנות כמויות גדולות של סחורה. ובינתיים יש לו שלושה ימים של מנוחה מושלמת בתא המפואר. מהתא הסמוך הציץ הגנב, שכנו של הסוחר העשיר ששמע על כוונותיו. הוא ידע שהסוחר לא יצא אל היריד בידיים ריקות, בשביל לקנות סחורה צריך מזומנים, ומה יותר

"איזה בני אדם! איזה בני אדם! אני אומר לך אלה לא בני אדם!" בשעה אחת עשרה וחמש דקות החליט אדון קוץ, השכן מלמעלה, שהוא לא מסוגל יותר לשמוע את צלילי המוזיקה הזאת שמזכירים לו את שירתה של אום כולתום. "הגיע הזמן להפסיק את המסיבה!" הכריז בקול ומיהר לרדת את שלושת הקומות במהירות שלא הייתה מביישת בחור צעיר. טיפול קל בארון החשמל ומשפחת עמיר שגרה למטה נאלצה באחת להפסיק את מסיבת האירוסין שהייתה לקראת סיום ולשלוח את האורחים ואת הילדים לתמרן בין השולחנות, הכיסאות, הצלחות, הפרחים והספסלים ולצאת

מחלון הקומה השנייה שלי יש נקודת תצפית מצוינת על הכיכר המרכזית שבשכונה. פעם לבלבו שם פרחים, בעיקר פרחי צבעוני מקסימים בשלל צבעים, הייתי נהנה לעמוד בחלון המסוים הזה שצופה על חלקת הטבע הקטנה והצבעונית הזו בתוך כל האפרוריות האורבאנית שמסביב. עכשיו כבר הרבה זמן שאין שם כלום. פחיות, בקבוקים, ניירות וגרוטאות מתכת חלודות מחליפים את הצבעונים היפים שפעם פרחו שם. החלון שלי איבד מיופיו. היום בבוקר התעוררתי, ומשום מה זרקתי מבט מבעד לחלון, אולי בערגה לזכר ימים נשכחים. חיכתה לי הפתעה. הגרוטאות פונו, הפחיות נעלמו.

היא הייתה עסוקה בבישול, רוקחת מטעמים לכבוד המסיבה המשפחתית שתיערך בערב. והוא, המבוטל והמשועמם הסתובב לה בין הרגליים, מנסה לעזור אבל מצליח להפריע. "תעשה טובה", אמרה הגברת, "תרד למרתף ותביא לי חופן שקדים. הם מונחים בכד קטן מעל לחביות היין". המטבח היה שקט לכמה רגעים. האיש ירד מרוצה למרתף, מפזם לעצמו מנגינה עליזה ומרגיש בפעם הראשונה מאז שעות הבוקר יעיל וחיוני. הוא מצא את הכד, הכניס את ידו בפתח הצר, חפן בידו כמות גדולה של שקדים ומשך את היד החוצה כדי להוציא את השקדים מהכד. אבל אוי,

בגיל עשר הוא התחיל לקבץ נדבות בפעם הראשונה. בבית לא היה מספיק אוכל, פרוסת הלחם וחצי תפוח האדמה שקיבל לא השביעו את רעבונו. הוא יצא החוצה בשקט הלך עד למרכז העיר, ושם ליד חנות הממתקים, הוא עמד והושיט את ידו לעוברים ושבים. כמה אנשים נתנו לו את העודף. אחד מהם אפילו דחף לו סוכרייה אדומה לתוך היד. בפרוטות שקיבל הוא קנה לעצמו כמה עוגיות בשוק והבטן שלו נרגעה. אחר כך הוא עשה את זה עוד כמה פעמים. בכל פעם שהיה חסר לו משהו, כשאמא שלו סירבה לו, כשאבא שלו הצביע על הכיס ואמר שאין כסף, הוא יצא למרכז העיר והושיט את