-דיון: למה כשאנחנו רואים אדם נכה, שמן, או סתם קצת משונה אנחנו ישר מסיקים מסקנות? אולי לא טוב לו... הוא מסכן... וכו'? -תמצית: לא צריך לשפוט אדם אחר לרעה רק כי הוא שונה מאיתנו, גם לאנשים אחרים (שונים) יש חיים שלמים גדולים ומאושרים משל עצמם. לכל אחד יש את הייתרונות והחסרונות שלו ואפי' אם אנחנו חושבים שממש היינו רוצים להחליף חיים עם מישהו, למען האמת זה לא נכון... יכול להיות מישהו ממש מוצלח ומקובל, אבל גם לו יש בעיות אחרות משלו. יש אנשים שפשוט יותר רואים את החסרונות שלהם עליהם לדוג' אנשים מלאים או נכים.

שני תינוקות נמצאים ברחם של האם. תינוק א' : "אתה מאמין בחיים שאחרי הלידה?" תינוק ב': "מה זאת אומרת?! ברור! חייב להיות משהו אחרי הלידה, ברור שאנחנו פה כדי להכין אותנו למה שיבוא מאוחר יותר." תינוק א': "שטויות! אין חיים אחרי הלידה, איזה מין חיים זה יהיה?" תינוק ב': "אני לא יודע, אבל יהיה יותר אור מאשר פה. אולי נוכל ללכת על הרגליים שלנו ולאכול בעזרת הפה. אולי יהיו לנו חושים אחרים שאנחנו לא מכירים ומבינים עכשיו." תינוק א': "זה אבסורד. אי אפשר ללכת! ולאכול דרך

חמור גרר את רגליו במעלה ההר, מזיע בשמש הקופחת, אך בקושי גורר אחריו את עגלת הקרשים העמוסה לעייפההח בחפציהם של האב ובנו. החמור היה עייף, גם האבא. “תראה, יא איבני”, אמר האב לבנו, “אני עייף, אני רוצה קצת לנוח, כאן על הקרשים מאחורה, תעשה טובה ותשים עין על החפצים. תסתכל היטב לראות אם משהו נופל מהעגלה. אל תעצום עין”.הצעיר הבטיח להשגיח. והאבא העייף עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה, מניח לנענועי העגלה לערסל אותו אל תוך שינה עמוקה ורפויה.ובינתיים הפכה העלייה לתלולה יותר, החמור התאמץ וגרר את העגלה, אולם הדפנות

על מיטת בית החולים מאחורי הוילון הוורוד כפרוס למחצה שכבה לה נערה עם חיוך רפוי על פניה, מותשת, עיניה עצומות, מנסה לברוח לפחות בדמיון מהכאב.היד כבר מחוברת לאין ספור ציונות ומכשירים. הסדין מתוח, צבוע בפסים אדומים וכתומים כמנסה לדמות הרגשה מעטה של בית שאמא דאגה להביא. רעות קראו לה, לנערה.שערה החום פזור לו על הכרית.מהלימודים היא נעדרת כבר זמן רב מאז שהגזרה נפלה והפתיעה אותה אחרי ימים ארוכים של כאב, הקאות וחולשה רבה ללא הסבר, רופא אחר רופא הם עברו למצוא את פשר הבעיה, אך ללא הועיל! אין לאף אחד סיבה. אף

נערה בשם דינה למדה בבית הספר שבכפר הסמוך, שם הייתה פחות מוכרת.במשך שלושה שבועות הגיעה דינה באיחור לבית הספר ובכל פעם הענישה אותה המורה.בשבוע הרביעי, לא הגיעה דינה כלל וכולם חשבו שויתרה על הלימודים מפאת העונשים היומיומיים.בכל אופן, בשבוע החמישי הופיעה דינה שוב בבית הספר והפעם הגיעה מוקדם מהרגיל.כשהמורה נכנסה לכיתה וראתה את דינה , היא הענישה אותה על שחסרה במשך השבוע הקודם.אבל היא הייתה מספיק הוגנת והחמיאה לה על הגעתה המוקדמת.היא הוסיפה שכנראה העונשים עשו את שלהם ודינה למדה לקח.ואז, דינה ביקשה מהמורה

ר' זלמן מחסידי קרלין, שהה פעם בשעת בוקר בבית המדרש ליד מיחם המים החמים  ועקב אחר המתפללים שהכינו לעצמם קפה. אמר הרב לסובבים אותו: " יהודי קם בבוקר אומר מודה אני, מברך ברכות השחר ומכין לעצמו קפה חם, השאלה העולה היא- מה הקשר בין קפה לבוקר? הלא זה הדבר הכי לא הגיוני שאפשר לעשות, כשמישהו מכין לעצמו קפה, הוא מוזג לעצמו שלשת רבעי כוס מים חמים ומיד מקרר אותם ברבע כוס חלב. מי שרוצה לשתות משקה חם – שישתה תה. מי שרוצה לשתות משקה קר – שישתה חלב בלבד. מי שמעונין במשקה מר כמו קפה- למה הוא ממתיק בשתי כפיות

מעשה באדם שהיה תועה במדבר                        תאמין לי- אואזיס שהוא חוויה נגיד קלהרי, סהרה חיבר                                     שם גם תוכל לשתות לרוויה. ישימון של ממש, בלי הנחות                                זה קרוב, באמת, זה כאן בסביבה, מאה מייל לישוב הקרוב לפחות.                           אולי בכל זאת תקנה עניבה?" השמש למעלה קופחת ראש                                "לא, לא" אז האיש אמר בצווחה הצפחת ריקה, גרונו התייבש                                "לעזאזל העניבות המחורבנות

עשרה בטבת/לוויה ממלכתית... לפני כשלוש וחצי שנים התקשרה אלי מישהי שמתעסקת עם ניצולי שואה. היא סיפרה לי על ניצול שואה בשם פרננד פאבל קליץ,בן 93  שורד אושוויץ ובוכנוולד שנפטר בצרפת ומגיע להיקבר בהר המנוחות בירושלים, מעבר לבתו אין לא אף אחד בעולם ואין מניין ללוותו בדרכו האחרונה. פרסמנו את הידיעה הזאת בפייסבוק ובאווצפ. כשהגענו ללויה ראינו שהגיעו מאות אנשים ללוויה. מכל רחבי הארץ ומכל גווני העם. חילונים, דתיים חרדים . קשישים וצעירים. תלמידי ביה"ס יונתן ורימון מרעננה. הגיעו שני שוטרים עם אופנועים ודגלים

יש רגעים קטנים ולא נוחים בחיים שיכולים לגרום לנו לצאת מכלל שליטה, אך כל עוד אנחנו זוכרים כמה אנו אוהבים אחד את השני, הרגעים האלו יכולים להפוך לעוד חתיכה שמרכיבה את אותה האהבה. את המשל הבא מומלץ לקרוא כל כמה זמן כדי להזכיר לעצמנו שהחיים קצרים מכדי להתעסק בדברים הלא חשובים. כשהייתי ילד, אני זוכר שאמא שלי הייתה אוהבת להכין כעכים מפעם לפעם.  ערב אחד זכור לי במיוחד, כאשר היא הכינה את הכעכים. היה זה לאחר יום ארוך וקשה בעבודה שלה, והכעכים שהיא הכינה נשכחו ונשרפו מעט.  באותו ערב, הניחה אמא מול אבא שלי צלחת,

היו היה איכר שהיה לו שדה ענק!!! בתוך השדה היו הרבה חיות מכל הסוגים. במרכז השדה היתה באר בלי מים. יום אחד הגיע האיכר לחרוש את השדה ובכדי לחרוש אותה חיפש את החמור שלו. חיפש וחיפש ולא מצא... כמעט התייאש האיכר אך לפתע שמע את קולו של החמור. הלך האיכר לכיוון הקול וראה שהקול מגיע מהבאר הריקה, רק שעכשיו הבאר כבר לא היתה ריקה אלא היה בתוכה חמור ראה האיכר את החמור תקוע בתוך הבאר והחליט לקבור אותו למרות היותו חי. קרא האיכר לכל תושבי הכפר וביחד התחילו למלא את הבאר בחול. לאחר זמן מה של מילוי חול ראה האיכר כי

מעשה בנער, שהיה רועה צאן, כל בוקר היה יוצא עם הצאן למרעה, שוכב מתחת לעץ ושוקע בחלומות. יום אחד חלם חלום, והחליט לעשות משהו למימושו של החלום. החליט לנסות ולהגשים את החלום. בערב  כשחזר עם הצאן ביקש מאביו רשות לצאת אל העולם הגדול ולמצוא את  האושר ואולי גם עושר.  הסכים האב והבן יצא עם שחר לדרך. החליט ללכת לעיר הגדולה, עבר דרך היער.  עם ערב, בהיותו עייף  טיפס על עץ גבוה והחליט לישון שם עד הבוקר. אך בחצות הלילה התעורר לשמע קולות מריבה שנשמעו מתחת לעץ שישן עליו. הביט למטה וראה שלושה אנשים רבים ביניהם, על

היו היה אדם עני שהיה בחוב של 150,000₪ לפריץ.   יום אחד בא הפריץ לרב של אותו בחור ואמר לו שהבחור הזה (נקרא לו יוסי) חייב לו 150,000₪. הלכו הרב והפריץ לבית של יוסי. הבית היה לא משהו: חלונות מנופצים, גג רעוע, עוד כמה אלמנטים של עוני... נכנסו הרב והפריץ לבית. אמר הרב ליוסי שילך ויביא את כל הכסף שיש לו. הלך יוסי והתחיל לחפש. מתחת למיטות, בתוך הארונות, בעליית הגג וכדו'... לאחר חצי שעה חזר יוסי כשבידיו 10,000₪. שאל הרב את יוסי אם זה כל מה שיש לו ויוסי ענה שכן. התחיל הרב לספור את הכסף לאחר שגמר לספור התחיל

ביום כיפור של שנת 1951 אבי, הרב משה גרינברג זכרונו לברכה, התפלל את כל תפילות יום כיפור. כולן מלבד אחת שנחשבת לתפילה הרצינית והחשובה ביותר – כל נדרי. הוא היה בן עשרים ואסיר במחנה עבודה סובייטי בסיביר. 'פשעו' היה שניסה להימלט מרוסיה. הוא חלם לעזוב את רוסיה ולהגיע לארץ ישראל. אבל הוא נתפס ונשפט לעשרים וחמש שנות עבודת פרך. הוא הופרד מהוריו ומשתי אחיותיו. אחיו כבר היה אסור במחנה אחר בשל "פשע" דומה. כ-1,000 איש היו במחנה של אבי, וכולם עבדו בבניית תחנת חשמל. כעשרים מן האסירים היו יהודים. כשהקיץ

ביום כיפור של שנת 1951 אבי, הרב משה גרינברג זכרונו לברכה, התפלל את כל תפילות יום כיפור. כולן מלבד אחת שנחשבת לתפילה הרצינית והחשובה ביותר – כל נדרי. הוא היה בן עשרים ואסיר במחנה עבודה סובייטי בסיביר. 'פשעו' היה שניסה להימלט מרוסיה. הוא חלם לעזוב את רוסיה ולהגיע לארץ ישראל. אבל הוא נתפס ונשפט לעשרים וחמש שנות עבודת פרך. הוא הופרד מהוריו ומשתי אחיותיו. אחיו כבר היה אסור במחנה אחר בשל "פשע" דומה. כ-1,000 איש היו במחנה של אבי, וכולם עבדו בבניית תחנת חשמל. כעשרים מן האסירים היו יהודים. כשהקיץ

סיפור אמיתי. אני מאמין שרוב מי שבקבוצה מכיר את פעולת השקל ולאלו שלא אני אסביר. (כל חניך/ קבוצה מקבל שקל והוא הולך לכל מיני אנשים ומחליף את השקל במשהו יותר שווה ואז את מה שהוא מקבל הוא מחליף תמורת משהו יותר שווה וכן הלאה.) היה אדם שהחליט שהוא עושה את זה עם סיכה. לקח אותו אדם סיכה, הלך והחליף אותה תמורת דבר שווה יותר, וכן הלאה... בהתחלה הדברים שהחליף לא היה שווה הרבה ובאמת אחרי קצת החלפות היתה לו רק מחברת אבל אותו אדם לא וויתר והמשיך להחליף לאחר תקופת זמן תאמינו או לא אבל כבר היה בבעלותו רכב ובסוף

יום אחד לבש את מיטב בגדי המעצבים שלו ונעל את הנעליים החדשות והיוקרתיות שלו ויצא לטייל והנה באמצע השוק, מעשה השטן, נעל ימין נקרעה. מצא העשיר סנדלרייה עלובה ונכנס פנימה, הסנדל לקח את הנעל, חתך הדביק ותפר, העשיר בא לנעול את הנעל והנה הוא מבחין שהתפירה של הסוליה עקומה והתיקון מכוער. "מה קורה לך, זאת עבודה של בעל מקצוע, אתה סנדלר אתה?" גער בו העשיר, "אנא סלח לי" פונה אליו הסנדלר,"אני עני ובקושי מתפרס למחייתי, יש לי שמונה בנים ובנות שיהיו בריאים והנה הבת הגדולה הגיעה לפרקה ואין

נכנס להתקלח לאחר יום ארוך ומלא הצפות, האומנם חוויתי התנגדות רבה בתחילת הערב הזה.. האומנם אחר כך המושכות ירפו והעניין ניהיה קצת יותר מלהיב. ולבסוף אפילו חזרת עם חיוך על הפנים הביתה מהערב שעומק בפנים אולי לא האמנת בו, ובעצמך. מגיע הביתה אבל מתברר שהאוכל האהוב עליך ניתן למישהו אחר ואין לך משהו לאכול, תסכול עצב ודמעות ממלאים אותך. הכל עולה על פני השטח. השמחה נעדכת, ואיתה התסכול גובר. חבר שלא בא לערב שאל איך היה? אתה אומר היה ממש נחמד וכיף חבל שלא הגעת, הוא מראה לך את הנקודות השליליות למה לא הגיע וטוב

מעשה שהיה:היה אדם עני בעיירה, לפתע קרא לו יהלומן להיכנס לחנות שלו, סיפר לו כך. "אני יהלומן, אך אני זקן ולא יכול כבר לחצוב בסלעים למצוא יהלומים, אתן לך מיקום ונתחלק בשווי של היהלום"העני שמח ורץ למיקום, לקח את חפירה והחל לחצוב בסלעים, חצב וחצב ונגלו לפניו שתי אבנים, אבן אחת יפה ומלושטת והאבן השנייה פחות יפה ואינה מלושטת, ישירות לקח העני את האבן היפה והביא אותה ליהלומן, צחק היהלומן צחוק עז העני שאל "מדוע אתה צוחק?, הבאתי לך את האבן שרצית"היהלומן אמר "גש והבא לי את האבן השנייה

על עמנואל מורנו/ ערכן של 5 שניות סא"ל עמנואל יהודה מורנו נפל בפעילות מבצעית באזור בעל-בק בלבנון, בסופו של מלחמת לבנון השניה. בשבת קודש פרשת "ראה" כ"ה מנחם אב התשס"ו איש של עשיה רבה ומיעוט בדיבור, חבר אמיתי ואוהב אדם, איש אמונה שמחובר לעם ישראל ברבדים העמוקים שלה. עמנואל הי"ד ניה איש של אמת וענווה. "ברצוני לשתף אתכם בשיחה שהייתה לי ביום שישי, מספר שעות לפני שעלינו למסוק. זה תוכן הדברים. כיוון שאיני זוכר את הדברים מילה במילה. ישבתי עם עמנואל ודברנו על כל מיני מקרים

יום אחד הגיע בחור לבקר חבר בבית חולים בטעות הוא נכנס לחדר של תרומת איברים, על כל צנצנת הופיע מחיר.  לב = 1000000 ש"ח כליות= 700000 ש"ח כבד= 800000 ש"ח ריאות= 900000 ש"ח ואז הוא ברח משם והתחיל לצעוק "זכיתי אני עשיר!! אני מיליונר!! זכיתי, זכיתי!!" בא אליו עובר אורח ושאל אותו: "מה הפרס שזכית בו?" ענה לו אותו בחור:"אני בריא, זה שווה מיליונים!!" כמה האדם צריך לדעת שלא הכל מובן מאליו וכשאנחנו מתעוררים בבוקר , עומדים על הרגלים, רואים, מדברים, שומעים, טוענים,

לעיתים קרובות, בעת ביקורו אצלנו, נהג סבי להביא לי מתנה. פעם הביא לי סבא כוס נייר קטנה. הסתכלתי לתוכה בציפייה לגלות בה דבר - מה מיוחד אך היא הייתה מלאה באדמה. "לא מרשים לי לשחק באדמה", אמרתי לו מאוכזבת. הוא חייך אלי בחיבה, קם, לקח קומקום תה ממערכת הכלים של הבובות שלי והוביל אותי אל המטבח, שם מילא אותו במים. כשחזרנו לחדר הילדים הניח סבא את הכוח על אדן החלון והושיט לי את הקומקום התה. "אם תבטיחי לשים מעט מים בכוס כל יום, משהו עשוי לקרות",הוא אמר לי. הייתי אז בת ארבע וביתי היה בקומה

בשנת 1921, וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות של בריטניה, הגיע בתוקף תפקידו לביקור בארץ ישראל שזה עתה הפכה לחלק מהאימפריה הבריטית הגדולה. במסגרת הביקור הגיע לתל אביב, בלוויית הנציב העליון, סר הרברט סמואל, הברון ג'יימס רוטשילד. תל אביב קושטה לקראת בואם בדגלים, בשטיחים ובפרחים. כדי להדגיש את הצבע הירוק, החליט ועד תל אביב אף לקשט את הדרך שבין בית הוועד לביתו של דיזנגוף בעצים. מאחר שלא היה זמן מספיק לנטיעת עצים, החליט הוועד לכרות עצי ברוש ואורן מחורשות מקווה ישראל, ולתקוע אותם, פשוטו כמשמעו, בחולות. כאשר

פעם, בשעה שטיילת, שאלתי "אייכה"?הרמת עיניים תמהות."אייכה"? חזרתי ואמרתי,זו שאלה ששאל אלוקים את האדםוכל אדם צריך תמיד להיות מסוגל להשיב עליה.                                  אתה מסוגל?בטח! השבת וחייכת!              "אני פה" אבל זה לא מספיק! גם הצריף פה, השולחן והסמרטוט,כשאדם נמצא במקום מסוים הוא נמצא שם למטרה מסוימת,מה המטרה שלך?מה אתה עשית היום שהסמרטוט לא עשה?

פרי צדק- חנוכה כה- בשם הרב מווארקי.כשהיונים רצו להוציא מלב ישראל את האמונה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהשגחתו, אלא הכל מתנהג בדרך הטבע, וכבר היו רבים מישראל נוטים אחר אמריהם. כיון שראו את הנס שלא כדרך הטבע, היו הכל רואים שהכל מהשגחתו יתברך, ואפילו בשעה שהעולם מתנהג בדרך הטבע - גם אז מיד ה' הכל ומהשגחתו. ולכן אנו אומרים בפיוט לחנוכה: 'בני בינה ימי שמונה קבעו וכו'. כלומר, מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר; מתוך הנס הבינו שהשמן הרגיל לדלוק בדרך הטבע - גם הוא נס: