"שלום ילדים," לפני שבועיים ביקרתי בביה"ס בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל, ובקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצם, על משבר הדלק, על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בניית בתי העורבה האמריקנים. "מה היא תחושתכם?" שאלתי, "נוכח העובדה ש- 52 מאחיכם זרוקים למעלה משנה בשבי בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם אינה מסוגלת לשחררם?" קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינם אחי, ולא אכפת לי מה יקרה להם!"

מספרים שכאשר בעל ה"תניא" ישב בבית הסוהר פנה אליו מפקד בית הסוהר שהיה חובב תנ"ך ושאלו: אמור לי רבי, כאשר א-לוקים קרא לעבר אדם הראשון "איכה" האם אומנם לא ידע היכן הוא נמצא?   ענה לו בעל ה"תניא": התשובה לשאלתך טמונה בתשובתו של אדם הראשון לקב"ה, "ויאמר האדם, האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". כלומר: נגררתי אחריה. וזהו ששאל הקב"ה את האדם "איכה" מדוע נגררת? היכן אישיותך העצמית? הרי נבראת יחידי כדי שתאמר בשבילי נברא העולם! והוסיף

זבוב הזבל הערבי הרב שלמה אבינר   המצב העכשווי עם הערבים מכונה: זבוב הזבל.  זבוב שמסתובב בזבל, בא ומציק.  הוא מציק לסוס, המגרש אותו במכות זבנו.  הערבים הינם זבוב הזבל.  הם אינם נמר מתנפל על הסוס.  הם אפס אפסים.  הכו כמה יהודים, זרקו כמה בלוקים, ירו כמה רקטות שרובן לא הגיעו ליעדן, הרגו לצערנו כמה אנשים.  זבוב הזבל. לטרור העולמי אין כוח.  הוא אינו מסוגל לשנות שום מציאות פוליטית.  כל מה שהוא מסוגל לעשות, זה לנדנד.  לכן הנכנע, ובוכה, ומתאמלל, ומתפחד – הינו משחק בידו. לפעמים מרוב נדנודים, אדם מוכן לוותר.

בלון מנופח / דניאל אלימלךבממלכה רחוקה, לפני שנים רבות, מאד רבות, חי לו אדם. גרשון שמו, אבל למרות שזהו שמו, אהב הוא את החיים. גרשון אהב את כולם וכולם אהבו אותו. אתם יודעים, הוא היה מהאנשים האלה שכולם אוהבים.בסיפור זה מקצועו ועיסוקו הראשונים לא מעניינים אותנו, אלא עיסוקו החדש בו תמיד רצה לעבוד…כמו בימינו, גם אז השתמשו בבלונים למסיבות ושאר דברים שמחים, ומלאכת הניפוח הייתה ארוכה ומיגעת, ורבים האנשים שחיפשו להם עזרה, שלא תמיד נמצאה. מאז היותו נער, רצה גרשון לעזור לאנשים אלה, על מנת שלא יסבלו, מספיק עם

קטע לדיון: וויכוחים על עתידה של ירושלים, ששוב עלו לכותרות השבוע בעקבות פגישת אובמה ונתניהו, צצים מעל פני השטח מדי כמה חודשים. כל יוזמה מדינית חדשה, פסגה דיפלומטית או מפגש בכירים בדרג כזה או אחר, מחזיר את הדיון בסוגיה הישראלית-פלסטינית אל שאלת מיליון הדולר: מה יהיה עם ירושלים?בדיון הזה תמיד חוזרים על אותם דברים - אותן שורות, אותן נימוקים. "בירת ישראל לנצח נצחים", אהב לומר רה"מ לשעבר, אריאל שרון. "בירתנו הנצחית לעולמי עד", מצהיר רה"מ נתניהו היום בפני כל דורש, עד שנדמה

יום שישי לפנות ערב. מרכז העיר ירושלים. בעוד ארבע שעות תיכנס השבת. בבתי - קפה במרכז העיר נפרדים זוגות צעירים, בעלי החנויות מסדרים את חלונות הראווה, חיילים ממהרים לקנות פרחים לאמא או לחברה, זר מתחת לכתף אחת ורובה מתחת לכתף האחרת. אנשים מנסים להתמודד עם ערימת העיתונים, חבילת הפיצוחים ודברי המתיקה, שצריך לסחוב הביתה.  האור הולך ונחלש. פתאום נפסק הזרם האנושי במרכז העיר, ובן - רגע משתחרר שקט מבטיח. עובדי הניקיון אוספים אט - אט את האשפה האחרונה, ומפנים את הרחוב לקרני השמש השוקעת. בשעות אלה, כשאר השמש שוקעת

מתחת למשא, בדרך, במסע כורעים יחידים תחת המעמסה סובלים, נאנקים, מכובד אלונקה עליה שוכבת מדינה במצוקה. בדרך לא דרך, דרכו של עם, במסע מתיש שעדיין לא תם, נושאים על גבם את משא הכלל וחלקם מתמוטטים, ונופלים חלל. 'פראיירים', קוראים להם לפעמים, פראיירים כאלו גם מתים…. וכל שנה, כשזיכרון נצמד לעצמאות מתברר הטעם, מתחדשת משמעות שאותם הנופלים על בטחון האומה, הם מקלו של הדגל המונף לתקומה, הם הדיו שצובע את הפסים בכחול, הם הבד הלבן, בו טבע המכחול. וגם המגן דוד, הוא מגן גיבורים הניצב גאה, לא כטלאי, בזכות דם חללים

"גליתי שלי יקרה אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעז"ה היום. אמרתי לך שהמבצע השתנה והוא לא מה שהיה צריך להיות - לא רציתי להדאיג אותך יקרה שלי. היה לי מאד קשה לא לספר לך את האמת אבל העדפתי את זה מאשר שתשתגעי מדאגה  "משנין מפני השלום" - גם השלום הנפשי של האדם אותו אתה אוהב יותר מכל עלי האדמות. אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר

בסוף ההדרכה ישאלו אותך- חמץ או מצה? מיצית את ההדרכה או החמצת אותה? המתנה הכי גדולה שיש לנו זה הזמן.. והזמן עובר מהר ולא חוזר שנזכה למצות כל פעולה שנזכה להרגיש משמעותיים בהדרכה שנזכה לגרום לחיוך אמיתי של חניך שנזכה לרצות באמת להדריך שנזכה להמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים ולא להפסיק למצות בחיים

  "נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל.  משמונים אלף יהודים שב'ירושלים דליטא' שרדו אך עשרים אלף.  לעיננו קרעו מאיתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים? היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאיתנו בליל האימים של הפרובוקאציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים?   והיכן אחינו מגטו ב' כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות. לא מחנה ריכוז הוא פונאר. שם כולם נורו! היטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה.

“כשנסעתי לפולין הרגשתי מוות.במטוס היו פולנים שבהתקרבם לארצם שמחו.בנחיתה מחאו כפיים, הגענו הביתה.גם אני הגעתי הביתה, לבית הקברות של העם היהודי.לבית הקברות של המשפחה של סבא,לבית הקברות של המשפחה של סבתא.בכל שהותי בפולין המוות מהלך איתי,וורשה היא עיר יפה אבל בשבילי היא מתה.בטיקטין, בטרבלינקה, אני חש שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים.והמוות מלווה בכל.אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים,והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו.החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל.החיים האלה הקנו לי

"כשם שבעץ התאים המתים הופכים להיות הגזע, ומעמידים את העץ, והם איתנו. כך גם בעם ישראל אלו שנופלים על תקומת העם והארץ הם לא רק שלא מרפים את ידי העם, אלא להפך. מחזקים ומאמצים את העם להמשיך בדרכו בהבאת הישועה והגאולה.." (הרב חנן פורת) "מן המקובל לייחס לזיכרון ערך של פעולה המתייחסת לעבר, ועוסקת רק בעבר. זיכרון, כך מקובל, זו הסתכלות נוסטלגית על משהו שהיה, חדל ונגמר. להסתכלות הזו יש משמעות נפשית וגם מוסרית. משום כך גם מה שמכונה "הנצחה" בא לידי ביטוי בפתיחת אלבומים, בשירת שירי פלמ"ח,

ההבדל בין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל במעמדם החברתי, שהאחד משועבד למישהו אחר והשני איננו משועבד. אנו יכולים למצוא עבד שברוחו הוא בן חורין, ולהפך – בן חורין שרוחו היא רוח עבד.החירות האמיתית היא יכולתו של האדם להתעלות ולהגיע אל הגרעין הרוחני והמוסרי שטמון בתוך עצמו.מַעֲלָה זו אינה מצויה במי שרוחו רוח עבד. אדם כזה אינו פועל מתוך תחושותיו הפנימיות העצמיות, אלא על פי מה שנחשב לדבר יפה וטוב בעיני אנשים אחרים שיש להם השפעה עליו. אדם כזה נשלט על ידי תכונות או מעשים של אדם אחר ואינו שולט בחייו. (הקדמה

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם. כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה, וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה, שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם. כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת, שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם. אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף. כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹאֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים, לָצֵאת

דג קטן שם בברכה כל היום בוכה. “אוי כל כך משעמם לי, עוד מעט וארדם לי. במקום שיר יוצאות לי בועות - די, נמאס לי דג להיות. “מים מים, זה לא טוב, כל הזמן אני רטוב!” יום אחד אמר לו גל : “אל תהיה כל כך אומלל, עד שלוש אם רק תספור - “תהפוך חיש לציפור”. למרום ציפור המריאה, כל ענן הידד הריע. "כל היום להתעופף די קשה ומעיף". אמרה ציפור בקול נשבר: “רוצה אני להיות עכבר.” אבל גם עכבר קטן לא ינום ולא יישן, החתול מאחוריו - זהירות על הזנב. עכברנו האומלל במזל ממש ניצל ואמר, על סף דמעות "פיל אני רוצה להיות".

כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי  ואתה מתחיל להשיא לי עצות  אין זה, את שביקשתיך לעשות כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב, איך צריך להרגיש ומדוע אתה גורם לי להרגיש פגוע כאשר אני מבקש אותך להקשיב אלי ואתה מרגיש שעליך לפתור את בעיותי, על אף שזה ישמע לך משולל הגיון אתה מאכזב אותי עד דיכאון הקשב, כל שביקשתיך הוא להקשיב לא לפעול,לא לדבר רק לשמוע מבלי להגיב אני יכול לדאוג לעצמי אינני חסר ישע אולי מהוסס ובלתי מנוסה אך לא נטול מעשה כאשר יש משהו שאני יכול לעשות בעצמי אך אתה, עושה אותו למעני אתה מגביר את חששותי

כבר לפני כמה חודשים, תליתי על הרכב שלי את הסרט הכתום.  חילקו לי אותו באחד הצמתים ליד הבית ומאז הוא שם, מונף אל על ומראה לכולם שאני- נגד תוכנית ההתנתקות. בוקר אחד הגעתי אל הרכב וגיליתי שהאנטנה שעליה קשור הסרט שלי, שבורה.. ישר חשדתי בשכן שחונה על ידי בבניין שעל רכבו יש, איך ניחשתם, סרט כחול. אך עוד לפני שהספקתי ממש להתעצבן, שמעתי קול מכיוון המכונית שלי.. הסתכלתי היטב אך לא ראיתי דבר.. שמתי יד על המצח לבדוק אם יש לי חום או שאני הוזה, אך הקול נשמע שנית והפעם ביותר בירור: "הי, זה אני- הסרט הכתום

"לפני שבועיים ביקרתי בביה"ס בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל, ובקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצםת, על משבר הדלק, על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בעיית בני הערובה האמריקנים. "מה היא תחושתכם?" שאלתי, "נוכח העבודה ש'52 מאחיכם זרוקים למעלה משנה בשבע בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם אינה מסוגלת לשחררם?" קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינן אחי, ולא אכפת לי מה יקרה להם! הבטתי סביבי, שאר

"אתה זוכר את ר' אריה לוין?" "בוודא שאני זוכר"-אמרתי- "הלא הוא היה מחנך שלי". "מה הוא לימד אותך?"- שאל אבא. ואני אמרתי: "הוא לא לימד ממש. הוא לא היה מורה שלי, רק מעין מפקח." אבל משהו בכל זאת, למדתי מר' אריה. ביום חורף אחד, הייתי ילד בן 9, הלכתי ברחוב אוסישקין וראיתי מרחוק את ר' אריה צועד מולי. לא חשבתי שר' אריה יכיר אותי או ישים לב אלי, ילד אחד אלמוני מתוך אלפי תלמידים שלמדו בתלמוד תורה "עץ חיים". והנה אני רואה שר' אריה נעצר לידי, מביט בי

"בואו נדבר קצת על ערכים," הוא פונה אלינו, ולוטש בנו מבט שאומר שהוא יודע שהיו ויכוחים. "לפני שאנחנו נכנסים לתוכן של הערכים עצמם, אני רוצה לשאול אתכם מי אמר שצריך בכלל ערכים, וגם אם כן, מה עושים אם אנשים מאותה חברה מאמינים בערכים שונים?"  רגע של מחשבה. מדברים על ערכים. הוא מסביר את משמעותם. וכמו בהערת ביניים- מסוג אותן הערות שחשובות יותר מהמאמר עצמו- הוא מעיר ש"צה"ל הוא הצבא היחיד ששם לו מטרה לחנך לערכים בהם הוא דוגל. צה"ל לא מחנך ללחום, אלא גם להיות אדם." משהו

כשהייתי קטן, אולי בן 7 בערך, אני זוכר שתמיד רציתי להיות הראשון שמגלה דברים: הייתי רואה חבר בכיתה שנעלב- ישר רצתי לספר למורה או למנהלת, כשראיתי שמתחיל לרדת שלג בחוץ- ישר צעקתי לכולם שיבואו לחלון לראות (גם אם זה היה רק שלושה פתיתי ברד שנעלמו תוך רגע...). זאת היתה מן תחרות כזאת אצלנו בחבר'ה- מי הראשון שמגלה דברים ומספר לכולם. מאז גדלתי ועברתי את המסלול הרגיל של בוגר הציונות הדתית: בני עקיבא, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר ויחידה מובחרת בצבא- גיליתי ולמדתי המון דברים חדשים: על התורה שלנו, על האמת שלנו, על

פעם חשבתי להגיש הצעת חוק לכנסת שתתקן את החוק הקובע מי הוא יהודי. החוק מגדיר שאדם שנולד לאמא יהודי הוא יהודי.. ואני מסתכל לצדדעם רואה את כל "האחים היהודים שלי" נוסעים ביום כיפור למסעדה ושם אוכלים חזיר ועוד עם חלב, ואני שואל את עצמי: "אלה יהודים??"  הבוקר הלכתי לבית הכנסת לתפילת שחרית, ובעודי ממלמל בדרך את ברכות השחר, אני תופס את עצמי אומר את המילים: "א-לוקי נשמה שנתת בי, טהורה היא.."  אף פעם לא חשבתי ברצינות על המילים הפשוטות האלה שאני ממלמל כל בוקר, אבל פתאום הבנתי שבעצם