פעם נפל השעון של ר' אברהם גניחובסקי זצ"ל והמחוגים נעצרו.  הרב מסר את שעונו לתיקון, אבל השען סך הכל החליף את הסוללה והשעון חזר לחיים.  שאל הרב בפליאה: איך בדיוק הנפילה גרמה לסוללה להיגמר?  השיב השען: הסוללה הייתה חלשה, וכשהסוללה חלשה, מכל נפילה היא עלולה להיגמר.  שמע זאת הרב ואמר: אפשר ללמוד מכאן מסר גדול לחיים. כשאדם מחזק בתוכו את הסוללה, שהיא האמונה, הוא אינו נשבר מכל נפילה. אבל כשהסוללה חלשה והאמונה לא יציבה, אזי כל נפילה עלולה לגרום להתרסקות ושבר.

קטע קצר מתוך מכתב שכתב הדר גולדין הי''ד לארוסתו, פסח לפני שנרצח. חייב אדם לראות עצמו. מקל ביד, שק על הגב, להיות כבול בעבדות שונה ומשונה במצרים. עד לפה זה יחסית קל. להרגיש את המרחק, את הקושי, את הקילקול, את השאלות... כל אחד עם התיסבוך שלו.  אבל לצאת מעצמך ולהצטרף לתנועה הגדולה, לעם הגדול שיוצא ממצרים, שנגאל, זה יותר קשה. יד חזקה וזרוע נטויה שממשיכה וגואלת. להאמין שביערנו את החמץ שבנו, נלחמנו בעמלק שזינב בנו, להיות בן חורין באמת! להיות חירותי באמת! את מאמינה? את מרגישה ככה? בן חורין. אני לא רוצה להיות

כשהבן שלי רצה להתקבל לתיכון דתי, הודיעו שתהיה בחינה ביהדות. "תגיד", שאלתי אותו בדרך לבחינה, "אתה בכלל יודע בעל פה את ברכת על המחיה?". כמובן שהוא לא זכר. הרי בבית הלייטי למופת שבו גדל, כבר לא מכריחים ילדים לברך.ובשבת האחרונה, כשהבנים סירבו ללכת לבית הכנסת ומצאתי את עצמי מתחננת אליהם במתינות מאולצת ("אני לא רוצה להכריח אתכם, אבל אולי תלכו כדי לכבד אותי?") זה הכה בי בעוצמה: כשלתי חינוכית. כל השנים סיפרתי לעצמי שאפשר לחנך ילדים לדתיות פולקלורית. שאם רק נשלח אותם לבית ספר

כשאתה עובד בגן ירק אינך מטביע על הצמח מתכונותיך, שכן לא תהיה בכך כל תועלת. אתה עומד מול הצמח, לומד אותו ואת תכונותיו ומנסה לתת לו את התנאים הטובים ביותר כדי שיוכל לצמוח היטב. הצמח אוהב שמש ואוויר. איני יכול לומר לצמח: ‘אל תצמיח עגבניות. אנא, הצמח תפוזים!’. איני יכול לומר לצמח: ‘גדל יותר מהר’. עץ שאינו חלק ויש בו בליטות, איני יכול לחתכן, שכן עם חיתוכן ייהרס העץ כולו. אין אפשרות להכניס בכוח תכונות שהן נגד טבעו של העץ.עבודת הנגר היא עבודה יצירתית, ועבודת הגנן – עבודה התפתחותית… שכן הנגר פולש אל תוך

"אני לא שונא.  אני לא מחרים  אני לא שונא חרדים. הקהילה החרדית הביאה את זק"א ועזר מציון, את יד שרה וזכרון מנחם.  יש לנו ויכוח - אבל אני לא שונא.  אני לא שונא את השמאלנים.  הם היו גורם מרכזי בהקמת הארץ. הם בנו יישובים וקיבוצים.  הם רודפי שלום, גם אם מסוכן או מסכן אותנו אבל הם ציונים. כמוני.  יש לנו ויכוח - אבל אני לא שונא.  אני לא שונא ימניים.  גם כאלה שהם ימין כלכלי.  בעיני זה נראה דורסני.  וגם כאלה שרוצים את כל הארץ. מתעלמים מאמונתם של במי העם האחר.  אני יודע איזה אוהבי ארץ הם.  וכמה ישראל

הדלאי לאמה, המנהיג הטיבטי הישיש, גולה בהודו מאז שהוא בן 25. יום אחד נודע לו כי לא הרחק ממקום מושבו מתקיים מחנה של ארגון יהודי שומר מצוות. המנהיג הישיש ביקש להיפגש עם ראשי המחנה. בפגישה אמר להם: "אני נמצא בגלות, הרחק ממולדתי זה כמה עשרות שנים, וכבר מרגיש אני כמה קשה לשמור על הזהות, על צורת החיים הייחודית, הרחק מהבית. אתם עם שנמצא בגלות אלפי שנים, ואף-על-פי-כן הצלחתם לשמר את זהותכם העצמית בצורה כה מרשימה וייחודית. מהו הסוד שלכם?".ניסו להעלות רעיונות, זה אומר בכה, וזה אומר בכה. עד שבסוף אמרה

"חופש הבחירה פותח בפני האדם אפיקים רחבים.לא כבול הוא האדם, בלתי מוגבל הוא ביןמצד התורשה ובין מצד תנאי החיים.בידו להתעלות על התנאים הללו, בידו להיות בן חורין.אין שום כח בעולם שימנע ממנו להיותמה שהוא רוצה להיות באמת.מאידך מכאן התביעה הגדולה לאדם לאחריות על מעשיו.אין אפשרות לדעת היהדות להסתתר מתחתאילו אמתלות שהן של תנאי חיים, סביבה ותורשה.האדם הוא אחראי למעשיו. שום גזרות ושום פורענויותלא יכלו לשלול מאיש מישראל את חירותו הרוחנית.זו מתנה מה' לאדם לפי השקפת היהדות. -הרב שאול ישראלי-

הר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "היחיד והקהילה"היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר. צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף, היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן... בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו ומשיגים

"בסדר" לפני כ15 שנים (המספר מפתיע גם אותי), שהתחלתי טירונות נתקלתי בגרעין של הצופים שנקרא "בסדר" (זה שמו!).זכור לי איך קומם אותי השם הזה, וחשבתי: כיצד הם יכולים לשאתו? לשים את הבינוניות כסמל,כשם.מה רוצה לומר סתמיות זו?? אנו מנגד, נקראנו גרעין "כיסופים".צא וראה", חשבתי לעצמי: כיסופים, להט, שאיפות, אידאלים מול "בסדר" קטן ובינוני חסר צבע ומגמה, מציאותי עד להחריד.  כשבחנתי את הרגשתי ניקרה במוחי שאלה: מה באמת עדיף? שם בומבסטי יומרני ללא כיסוי או שם מציאותיללא

זהו. זה נגמר. נגררנו אל האוטובוסים כואבים ומושפלים, כשהלב כואב, העיניים דומעות והשכל ממאן להבין את הפשע הבלתי נתפס המתרחש לנגד עינינו. חיילים יהודים מחריבים יישוב יהודי בארץ ישראל, כשהמחבלים בעזה ובחאן יונס מרקדים על הגגות. קיווינו שאת המחזות של גירוש יהודים מביתם השארנו מאחורינו כשעזבנו את הגלות ועלינו לארץ ישראל, אבל כנראה שטעינו...   לא, איננו מיואשים. "עם הנצח – לא מפחד מדרך ארוכה", אינה סתם סיסמא שאנו מפריחים לחלל האוויר. אנו מאמינים בה בכל ליבנו.  ידענו מאז ומעולם שהתקופה הזו לא הולכת

קליפת תפוח זהב / שי עגנון הסיפור מתחיל בקליפת תפוח-זהב (תפוז), המונחת על המדרכה ברשות הרבים, ואיש אינה מרימה. עדין הנפש דורך עליה ומנקה בשאט נפש את נעלו, בחורה צעירה מחליקה על הקליפה, וכל חפציה מתפזרים מסביב. האנשים החשים לעזרתה מרימים את חפציה – אבל הקליפה נשארת במקומה. הרגזנים הרואים את הקליפה מתרגזים, המתונים מאשימים את המלכלך, אחרים – את העירייה, שאינה ממלאת חובה של ניקיון העיר ורק גובה מסים, ועדיין הקליפה נשארת במקומה. הקליפה התלכלכה ונשחקה – ועדיין היא במקומה, ממשיכה למשוך תשומת לב. עובר אחד,

חודשיים ספורים לפני שנולדתי יצא לאוויר העולם שירם של אריק איינשטין ומיקי גבריאלוב ''אני ואתה נשנה את העולם''אלא שבעידן שבו התשובה הפופולרית לשאלה- ''מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?'' היא- ''להיות מפורסם'', נראה שלאנשים דחוף הרבה יותר להיכנס לספרי ההיסטוריה מאשר לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום יותר טוב נראה שהמהפכה הגדולה ביותר שהדור שלנו זקוק לה היא מהפכת האנונימיות, הנכונות להיות מהפכן זעיר, אחד מאלפי זוגות ידיים. אני ואתה נשנה את העולם אם נצליח לשים בצד את השאיפה להיות ''איש השנה'' ונסתפק בידיעה

סעיפים רבים מופיעים בחוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות שאמור לחולל מהפכה דרמטית בחייהם. למשל, האיסור להפלות אדם בשל מוגבלותו בקבלה לעבודה, בתנאי עבודה ובקידום בעבודה ובלבד שהוא כשיר לתפקיד. על אף ההסתייגות הראשונית, הרי שבחלק נכבד ממקומות העבודה בישראל אין מניעה שאדם עם מוגבלות יועסק בהם. על פי החוק יש גם לדאוג, בתוך 6 עד 12 שנים, להנגשת כל המוסדות, המבנים והשירותים הציבוריים, כולל העסקיים, לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות.לחוק זה חשיבות עצומה ויש בכוחו להסיר מחסומים אין ספור אשר מעמידה החברה בפני אנשים

(הרב אייל ורד) שישים אלף  יהודים היו בסלוניקי שביוון ערב פרוץ מלחמת העולם השניה.   קהילה יהודית חיה ותוססת. רוב הסוורים בנמל סלוניקי היו יהודים. והנמל בסלוניקי היה סגור בשבת קודש. גדולי עולם היו הרבנים שם- ביניהם הראשון לציון הרב מאיר חי עוזיאל. על הקהילה המפוארת הזו עלה הכורת הנאצי באכזריות. היטלר כבש את יוון בסערה כדי להבטיח את האגף הדרומי שלו לפני פתיחת מבצע ברברוסה והמתקפה נגד ברית המועצות. מתוך שישים  אלף יהודי סלוניקי- הושמדו בבירקנאו   כחמישים אלף. בזמן קצר ביותר – כשאיתם צועד רבם – הרב חיים

*הקטע והתגובות קרו באמת ולקוחים מאתר ווינט* הקטע הבא הוא קטע מעורר דיון, שבא להמחיש את הדעה השלילית על בני אדם עם צרכים מיוחדים בצורה מוקצנת.אחרי הקטע יש 4 תגובות, חלקם בעד הכותבת וחלקם נגד.לאחר כל הקראת דעה אפשר לשאול את החניכים, מה הם חושבים, איך הם מרגישים וכו'. קטע: אני כותבת את הכתבה הבאה בחשש רב, אני יודעת שיהיו רבים שירימו גבה ואף יתקפו אותי אך ברצוני להיות כנה. אחרי הרבה זמן שלא יצאתי לבלות עם בעלי וילדיי, יצאנו לפני שלושה ימים (יום חמישי) ללונה-פארק, שילמנו בין 60 ל-80 שקל לכל אחד מבני המשפחה,

מוזיאון המסיכות/ אמונה עובדיה  אני נמצאת עכשיו בתור למוזיאון המסכות. איזו התרגשות!!  100 מסיכות שונות בסוג ובצבע מכל העולם!! יוזמה ענקית שנועדה לסימן שעברנו את המגיפה הארורה הזאת!! זהו, זה נגמר. שנה שלמה חיינו בצל המסכות, שמנו אלכוג'ל על כל ידית, לא ראינו את סבא וסבתא חודשים!!  אף אחד לא האמין שהסוף יגיע. שכל העולם יתחסן.  שנזרוק את המסיכות. כבר שבוע שלם של חגיגות ברחובות, אנשים לא מפסיקים להתחבק, בתי הקולנוע מפוצצים בבני אדם, הקניונים מלאים עד אפס מקום, כל המסעדות נפתחו.  כולם נראים מאושרים, שמחים

לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיים היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי",

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש שבהם הירח מתמעט והולך.  ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת , והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות

למחרת ברוקלין מתרוקנת. אחרי כל הסדנאות, השיעורים, ההתוועדויות והאירועים – כולם חוזרים הביתה."מכיר את התחושה שהסלולרי טעון עד הסוף ממש? מאה אחוז? ככה אני מרגיש", אומר לי אחד מהם (המשמש שליח במאוריטניה. או בבריטניה. אולי בכלל במאדים), שנפרד מחבריו, עם מזוודה ביד, עד שיחזרו להיטען שוב בשנה הבאה.לשדה התעופה אני נוסע עם איש עסקים דתי מתל אביב. הוא היה אחד מאורחי הכנס, והוא ממש לא חסיד חב"ד או חסיד בכלל. אולי לכן, בגלל שהסתכל על הכול מהצד, הוא הצליח להגיע לתובנה מהדהדת כל כך: "שמתי

הרב יונה גודמן בעצרת השלום: "באתי הערב לכאן, מפני שאני חולק בנושאים עקרוניים על רבים מהנוכחים כאן. לא באתי להתנצל, באתי לדבר. לדבר עם מי שאוהב את המדינה לא פחות ממני, וחושב הפוך ממני בנושאים רבים. כשהייתי נער, נכחתי, כאן בכיכר, בהרבה עצרות והפגנות. השתתפתי בהפגנות נגד נסיגות ובעד ההתיישבות, והשתתפתי בעצרות בעד יהדותה של המדינה. האמת? היה מדהים. כל מי שעמד כאן באותו ערב חשב כמוני. המנחה היה דתי כמוני, השירים והזמרים באו מהמחנה שלי, ושכנַענו את עצמנו שאנחנו יפים וצודקים. הבעיה היא שכמעט תמיד,

בבית ספר לאי וודאות:בית הספר לאי וודאות הוא בית ספר מאוד מיוחדיש בו מורים ותלמידים, הפסקות ושיעוריםיש בו גם כסאות שולחנות לוח וגירים (או טושים)אבל בבית הספר לאי וודאות אין שגרה.כי אף אחד לא יודע איך יהיה היום הראשון או זה שאחריוואיך יהיה בעוד שבוע ואיך יראו החגים והחורףוכל פעם כשמעדכנים את המערכתמדגישים שהיא נתונה לשינוייםוהכל לפי ההנחיות ולפי מצב המבודדים.וגם אם לומדים בה תורה וחשבון יומיים או שלושה בשבועבעיקר לומדים להתמודד עם הלא ידוע.אז אתמול כשארגנו את התיקושמנו מחברות וספריםוהוא שאל שוב ושוב

*הולך לך קשה? זה סימן טוב! / סיפור לפרשה* הרב פנחס פלדמן שימש כשליח חב״ד בסידני שבאוסטרליה ונתקל במהלך השליחות בקשיים עצומים שאיימו על המשך עבודתו. בצר לו, הוא פנה אל הרבי בנסיון להבין מדוע כל כך קשה לו, הרי הוא רק רוצה לעשות טוב...? הרבי התייחס לכך ואמר: כשנח יצא מהתיבה, הוא היה פצוע מהעבודה הקשה בטיפול ודאגה לבעלי החיים בתיבה. האריה אף פגע בו כי פעם איחר להביא לו את ארוחתו, והוא הפך לנכה.  לכאורה, הרי נוח נבחר על ידי הקב״ה בעצמו לבנות את העולם מחדש, ומדוע לא התבצעה העבודה בקלות, והוא שילם על כך

"...אמרנו שהחגים כבר יש להם גורמים מיוחדים של שמחה.אבל אין להבין מזה שהשמחה בחג אין לה קשר עם שאר ימות השנה. אין החגים בחינת איים של שמחה בתוך האוקיינוס של החול שלפניהם ומאחוריהםצ ולא ניתנו החגים בכדי שהאדם ימלט נפשו אליהם, למען יחוש אי פעם איזה טעם של שמחה באמצע חייו האפורים... החגים שבתורה - תורה הם. תחנות כוח הם בשביל בני האדם מישראל, שמהם הם שואבים כוח, חום ואור, אמונה בא-לוקי העולם. ... ולפיכך שמחת החג אינה בעצם אלא שאיבה יותר חזקה מן הבאר העמוקה של שמחתינו התמידית... כי בליבנו פנימה פנימה

"במשך ימי אלול ותשרי, לומדים אנו הרבה תורה ומוסר ושומעים אנו דברי התעוררות בדבר חשיבותם של הימים הנוראים וימי אלול אשר נועדו להכין את עצמנו לקראת ראש השנה.. עתה לאחר שהימים הללו עברו, הגיעה העת לסכם את כל אשר עבר עלינו. בעולם מקובל מאוד הביטוי העממי:"החגים עברו", אבל האמת היא שהם לא עברו. עברו סוחר אתרוגים, היום טוב עבר? היום טוב הכניס לו רווחים ועכשיו הכיסים שלו מלאים. וכך למעשה, גם לכל אחד מאתנו הימים הנוראים וסוכות לא עברו, אלא הכניסו רווחים. ואם כן, נחוץ לנו מאוד לעשות מאזן רווחים,