כשאני מסתכל כיום לאחור, נראה לי שההגדרה הכי מתאימה לדוד היא ַשיָט. לא בכדי הוא הלך לשייטת! ַשיָט בשבילי זה אדם שיודע מה הוא, מה תפקידו ומה ַשיָט בשבילי זה לאו דווקא לוחם בשייטת 13 בצה"ל, עניינו בעולם - אדם שמכיר את עצמו והולך עד הסוף. כל המאורעות שעוברים על עם ישראל הם כמו ים גדול וזועף שדוחף אותנו קדימה "עם הזרם", עד כדי כך שרבים מאתנו מתייאשים ומשלימים עם העובדה שאנו מּובלים לאן שהזרם מוביל. אצל דוד זה לא היה כך, הוא היה ַשיָט בהגדרה. תפקידו של ַשיָט הוא בעצם לא לוותר לים בשום מצב:

לימוד מהמם על אהבת חינם. מתאים במיוחד לתקופה שלנו ובכללי מתאים גם לגילאים קטנים יותר בהצלחה!

לימוד מהמם על כוחם של מילים! מתאים גם לגילאים קטנים יותר כשושים ערב לימוד ומחפשים על מה.. יכול להיות גם סתם בתור קטע לפעולה.. בהצלחה

לימוד על שמחה מתאים גם לגילאים קטנים יותר עם שאלות לדיון באמצע. לימוד יפה ממש!

"אני לא מאמין בחיים קלים. לא נראה לי שהגעתי לכאן סתם או בשביל להעביר את החיים בסבבה. לא בא לי למצוא את עצמי בגיל שמונים ולהגיד שלא עשיתי כלום בחיי. אני שונה מהרבה חבר'ה שאני פוגש. אני לא חושב שצריך לחכות לגיל שלושים בשביל לעשות משהו משמעותי - בכל זמן ובכל רגע אפשר לתרום ולעבוד קשה! זה נשמע מפוצץ. ואולי אני סתם חולם? אולי! אבל אני אשתדל שהחלום יתגשם. ישנן המון סיבות לעצור את החלום, לשקוע עמוק בתוך עצמך, בקידום האישי שלך, ולהינות מהחייים. אבל אני לא מאמין שזו הדרך הנכונה. חייבים לחלום, להתקדם,

שבוע שלם בשנה אנחנו בלי חמץ. איך דואגים שהוא לא יהיה אחרי שכל השנה המטבח שלנו מלא בלחם ופיתות, לחמניות ופסטות? יש 2 דרכים: ביעור וביטול. ביעור – לדאוג שפיזית לא יהיה. ביטול – פעולה בנפש. להכריז שכל חמירא וחמיעא, כל חמץ ושאור, מבחינתנו כעפר הארץ. גם בחיים יש 2 דרכים להתמודדות עם צרות ובעיות. בריאותיות, כלכליות, בטחוניות, זוגיות. לעיתים אפשר לפעול במציאות ולשנות אותה. לתקן את הליקויים ולשפר את המצב. אם הדבר אפשרי–מצוין. אבל בחיים לא תמיד זה עובד. יש דברים שאינם בשליטתנו. יש ענינים שדורשים עוד זמן.

כולנו מתמודדים היום עם עניין האמונה.. האתגרים, הסיבוכים... זה באמת לא פשוט וצריך להחזיק בחבל חזק חזק ולהצמד לאמת הפנימית שלנו.. לב גדול והערכה ענקית לכל הנאמנים לאמת הפנימית שלהם, הנאבקים על החיבור לה' מקור הטוב והשמחה בחיים שלנו!! עם ישראל קדוש! #הסיפור מצורף בקובץ#

היום, ז' באדר, הוא היום שבו נפטר משה רבינו. האיש שהיה כבד פה וכבד לשון' ובכל זאת אמר לנו כל-כך הרבה. האיש שהיה יכול לחיות כנסיך בארמון המלך' אבל העדיף לצאת אל אחיו ולראות בסבלותם. האיש שכשבישרו לו שזכה בשררה ובתפקיד הנהגה, התחמק בצניעות והציע שיתנו את הכבוד לאחיו. האיש שהעז לעמוד מול מלך אדיר ואכזר ולדרוש ממנו את מה שלא העז שום אדם לפניו - "שלח את עמי!" האיש שכתינוק ניצל מן המוות כשנמשה מן המים, ומאז הקדיש את חייו כדי למשות את אחיו מתוך ים העבדות ולהוביל אותם אל עתיד טוב יותר. האיש שעלה

היום יום גוש קטיף. יכול להיות שהיום הזה לא קשור אלי באופן אישי, ויכול להיות שזה שאין לי קשר אישי עם הגוש יגרום לי פחות להעריך את היום הזה, פחות לכאוב את הכאב של כל אחד ואחד מהמגורשים, פחות לרצות לשמוע עליו כי "מה זה מעניין אותי? אני אפילו לא נולדתי..." וגם כי "זה כבר קרה, אין מה לעשות"... אבל זה לא נכון. הגירוש יצר קרע אדיר בכל לבבות העם!, ניתוק מכל חלק בארץ הקודש הוא מזעזע, ועוד יותר מכך, ברגע שמוסרים את החלק לאויבים שלנו שפוגעים בנו בלי חשבון, שהורסים חיים של משפחות שלמות, שגומרים

"...הצניעות מכוונת אותנו לא להתרשם בראש ובראשונה מן החוץ, אלא קודם כל להתחבר אל עצמנו בכל הרבדים, גם הפנימיים יותר, ולזהות בעצמנו צדדים שונים הצניעות מאפשרת לאדם לברר במה הוא שונה מאנשים אחרים, מהן התכונות והנטיות המיוחדות לו, וגם לזהות בתוכו את הצדדים היותר רוחניים, אידיאליים וערכיים... כל אחד ואחד מאתנו נברא ע"י הקב"ה ולכן יש בכל אחד טוב מיוחד המהווה את התשתית היסודית של אישיותו, את 'סלע האם' שלו.  הצניעות מחנכת אותנו להשיל את התפיסות החיצוניות, עד שנגיע ל- 'סלע האם' שלנו. העבודה

"צניעות באה להצניע. לכסות על דברים מסויימים. אך נראה שמטרת ההצנעה, לגלות את הדבר הפנימי יותר, הנסתר יותר. בהעדרה של צניעות, נראה העולם בחיצוניותו, ועלולים לטעות כי זה כל עולמו של הבורא. אולם, בעת שמכסים את הדבר הגלוי, בהכרח יורדים יותר לעומקם של דברים". (הרב מיכה הלוי, 'הנגלה שבכיסוי')

תשאלו כל נער "מי היה רועי קליין?" והוא ישיבך מייד: "גיבור ישראל!" אם תשאלו במה הוא היה גיבור? ישיבך הנער באותה מהירות: "הוא צעק 'שמע ישרל' וקפץ על רימון חי שזרקו מחבלים כדי להציל את חיי חייליו מהרימון". האמת תשובתו של הנער נכונה רק באופן חלקי. רועי היה גיבור שהקדיש את חייו לעם ישראל לא רק ברגעי מותו האחרונים. אורח חייו היה רצף אחד של אמירת "הנני" - בחיי היומיום. מי שיכיר בו רק את אופן מותו יחשוב שמדובר במעשה גבורה עילאי שעליו קיבל את עיטור העוז ולנו

"...מה פירוש המילה "צנוע"? מוסתר, מכוסה. והלבוש הלא הוא המכסה בכבודו ובעצמו! נמצא כי שאיפת הצניעות היא ליצור מציאות פנימית יותר, אלא שמציאות זו ניתנת למימוש רק על ידי אמצעים חיצוניים, קרי ה"בגדים". הצניעות, אם כן, היא תוצאה של יחס נכון בין החוץ והפנים. ההבנה השגרתית על יחס זה היא, שה"קליפה" מגינה על הפרי. הצנעת הגוף, לפי זה, שומרת על ייחודיותו, ומגינה עליו מפני מגע זר. אך לפי מה שאמרנו, יש ל"חוץ" תפקיד חשוב עוד יותר, והוא - נתינת אפשרות להכרה ב"תוך"

"הגיד לך אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" הצנוע תמיד בהליכה, בהתקדמות בלתי פוסקת - אל עצמו. אל נקודת האלוקים שבקרבו. הוא עומד איתן מול הרוחות הנושבות ברחוב, מול ההשפעות הזרות, מול המבט החיצוני השופט והמנוכר, וצולל פנימה. הוא מלא בשמחה. הוא באמת חופשי ומשוחרר. חייו לא נקבעים עלפי צו האופנה או הטרנד החדש. הוא עסוק בלבטא את כוחותיו ואת אישיותו.  הוא מתייחס לעצמו ולכל אדם כפי מה שהוא, נטול סטיגמות ומסכות, וכך גם מתייחסים אליו. "סוף סוף מישהו

דרכי התפילה כולן קשות, דורשות ומופלאות. הן קשות שהרי התפילה היא "עבודה". הן דורשות, שהרי התפילה היא כנגד הקורבנות. והן מופלאות, שהרי קודם שאדם מתפלל אין הוא יכול לשער שהוא אכן יכול. על בני קהת כתוב "כל בא לצבא". על בני גרדון כתוב: "כל הבא לצבוא צבא". צבא בארמית פירושו "רצון". יש אנשים שהם במדרגה גבוהה, והם הולכים ל"צבא". הם עושים דברים מתוך רצייה. ויש אנשים שרק הולכים "לצבוא צבא": הם עדיין אינם רוצים, אבל הם רוצים לרצות. וכך הן דרכי התפילה:

"נגיד שהייתי מת," נדב שכב על הגב ובהה ברקיע משובץ הכוכבים שעליו. "מה היית אומר עלי בהספדים?" יונתן הביט בו. "למה ככה, אח שלי?" "לא, לא, אני רציני איתך. אתה לא חושב שחבל לשמור את כל הפרגונים לאחרי?" "לא מבין אותך, אחי, מאיפה זה בא לך עכשיו?!" יונתן לא הבין מה נפל עליו באמצע המדבר, כשהם שוכבים אחד על יד השני ומתבוננים בשמיים, ומסביב דממה. מה זה השאלה המוזרה הזאת פתאום?! "אחי," נדב התהפך לבטן ונעץ את עיניו בחברו. "חשבתי על זה, אנחנו מסתובבים

יש לי חבר שהיה מעורב, שלא באשמתו, בתאונת דרכים קשה. הוא אישית יצא מזה ללא פגע בגוף, אך הוא בהחלט זועזע מהאירוע. כעבור יומיים הוא נהג רכבו ולפתע תקלה ברכב גרמה לו לאבד שליטה. הרכב נהרס כליל והוא יצא ללא כל פגע גופני. אני מדגיש שהוא לא נגע גופנית, היות וצמידות האירועים בהם היה מעורב ובגללם כמעט נהרג פעמיים - זעזעו את נפשו. הוא החליט שהקב"ה מאותת לו - וקיבל על עצמו לעשות 'תשובה' כללית. את התהליך הוא פתח ביום צום שהוא קיבל על עצמו. אישית, איני זוכר כי אי פעם ראיתי אדם שכה הזדהה עם צום שקיים. הסיבה

מצורף דף לימוד לקראת יום כיפור בהצלחה רבה! יצחק

מצורף דף לימוד לקראת יום כיפור בהצלחה רבה! יצחק

לא על האתרוג לבדו הוא נראה אחרת. הוא מתלבש אחרת. הוא מתנהג אחרת. הוא מדבר אחרת. יש לו מנטליות שונה לגמרי ומנהגים זרים ומוזרים. הוא מחנך את הילדים באופן שונה ממני. התרבות שלו אחרת. הוא בכלל לא כמוני, הוא שונה, ואין לנו שום דבר במשותף. ועוד יותר מזה, בליבי אני סמוך ובטוח, שאם הוא כל-כך שונה ממני, הוא בודאי גם פחות טוב ממני. אני הרי נראה, מתלבש, מתנהג ומדבר באופן הנכון והראוי ביותר, אני הרי "אתרוג", שיש בו גם טעם וגם ריח – והוא? פשוט לא מעניין אותי! כולנו שואפים להיות "אתרוגים",

בעוד פחות מ- 24 שעות יתרחש מפגש פסגה. אל הבמה יעלה שני מתמודדים הפוכים לגמרי. מצד אחד, תשעה באב. היום הקשה והעצוב ביותר בשנה. מן העבר השני, שבת המלכה. יום של נחת ושמחה, מעין עולם הבא.   מה עושים? הצום נופל השנה ביום בו מצווה להתענג. האֵבֶל מופיע בזמן שצריך לשמוח.   מי מבין השניים יגבר?   להלכה היהודית יש הכרעה חותכת: השבת מנצחת! כך קבעו חז"ל: "אוכל ושותה בשבת כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט,ב).   מה לגבי הצום, אתם שואלים? ובכן, הוא יידחה ליום ראשון.   מאחורי

דרקון – אין דבר כזה כתב וצייר: ג’ק קנט בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון. הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה. בילי הלך לספר לאימו. “דרקון – אין דבר כזה!” אמרה אימא של בילי. והיא דיברה ברצינות. חזר בילי לחדר שלו והתחיל להתלבש. הדרקון נגש אליו קרוב-קרוב וכשכש בזנב. אבל בילי לא ליטף אותו. אם אין דבר כזה, הלא טיפשי ללטף לו את הראש. רחץ בילי את הפנים ואת הידיים והלך לאכול את ארוחת הבוקר. הדרקון בא איתו. עכשיו כבר

על נהרות בבל / הרב ישראל עוזיאל על שפת נהרה של בבל יושבים גולי יהודה. מאחרי גוום השאירו את כל אשר להם. כל רכושם עלה באש ובעשן. בית המקדש היה למאכולת אש. ירושלים הפכה תל חורבות. בתרמיליהם, אשר על כתפיהם, מעט מן המעט אשר הצליחו להציל. ביניהם יושבים הלוויים, משוררי המקדש. במקום לקחת עוד בגד, עוד כלי, עוד מזכרת מן העבר, נטלו עמם את כינורותיהם. אלה הכינורות אשר בהם עמדו על הדוכן בבית המקדש. אלה הכינורות אשל לצליליהם עמדו כוהנים בעבודתם וישראלים במעמדם. נטלו הלוויים את הכינורות עמם, כדי לשמור את מסורת