משה חבר של כולנו זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג...משה הנצחי נהרג... תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע. ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה. איך הלכת לנו ככה? קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר. עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר, כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת... אז משה, תשמור עלינו שם למעלה, ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.
אני כותב מתוך כאב. כאב של מי שחברו נפל בשדות המלחמה, בשדות האימונים. כאבו של היורה, של הטועה, כאבו של המודה. כאבו של האשם, של הקורבן. כאבו של מי שנותן את ימיו ואת לילותיו להתכוננות, למוכנות, לשמירה על. . . לשמירה את. . . מתוך כאב! אני לא מאשים איש , ואין לי טענה לא אל כלי הנשק ולא אל כלי הרכב , הטילים , המוקשים, הכדורים, הרימונים, הפצצות לסוגיהן. אין לי טענות ואינני מטיל אשם. אני האחראי לחיליי. אני ורק אני, בחייהם ובמותם. ומת איתם. אני, שמתעורר שטוף זיעה בלילותי הקצרים ורואה שוב ושוב את כדור
אדם שהולך ולא חוזר/חמוטל ש. פרח פורח ופרח נובל, כמו אדם שבא לעולם ואדם שממנו הולך. שמש זורחת ושמש שוקעת, כמו אדם שנולד ואדם שמת אבל אין צדק בעולם כי כששמש שוקעת, למחרת היא חוזרת, אותה השמש ולא אחרת, ואילו אדם שמת, לעולם לא יחזור לעולם לעולם לעולם....
ילד שישים ותשע / ילד בן 7 אמא תראי , הטנק הזה שלמעלה בציור הוא של אבא והוא יורה פגזים . והטנק על ידו עם הכוכב הזה של דגל ישראל ... ויש מכונית משא ושם רואים חייל גדול ועוד חייל ונורא רעש ובלגן כי זאתי מלחמה . עכשיו אני רוצה דף חדש אמא בואי תעזרי לי , אני אף פעם לא מצליח – אמא , איך מציירים שלום ?! ....
"לב אל לב" לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים אלא ברחשי הערצה וגאון שיחיו בלב האומה לעולם ועד . הם העזו ויכלו ונפלו – ותפארת מעשיהם תעמוד לעולם , ושמותיהם הברוכים יאירו לבאים אחרינו באור הגבורה והנאמנות העזה כמוות . ונתייחד בשעה זו גם עם ההורים השכולים שנתנו לעמם יקר – עלומים מופלא זה . אין תנחומים בפינו לחיי ההוד והעוז שנספו בעודם באיבם . אבל האמהות והאבות השכולים אינם בודדים ביגונם . עם גאול מרכין ראשו בפני אבלם החרישי והגאה . אך לא ביער עצים אשר ניטע ולא במצבת – אבנים
לאלה שאינם / בני מוזס לאלה שאינם איתנו כאן היום לאלה שהלכו מבלי לומר לנו שלום לאלה שאף פעם לא יהיה להם מקום לאלה שנתנו תרתי משמע את כל הלב על אלה שאני ואת וכל אחד חושב לאלה שכעת אינם חשים עוד בכאב לאלה שאהבנו, אוהבים ועוד נאהב לאלה שאינם איתנו כאן עכשיו לאלה שהשאירו כמה סימנים של כתב החקוקים על אבן שיש ומוכתמים בדם לכל אלה לאלה שאינם . . .
-"מה טוב בזה בכלל?!" -"אני רוצה ללכת לסבא וסבתא!!!" -"קורונה צאי לי מהחיים, די כבר!" -נמאס לי כבר מהמסיכות החונקות האלה" •••••••••••••••••••••••••••••• כמה פעמים בתקופה האחרונה שמעתם את המשפטים האלה? את הכעס הזה על המצב. את החוסר אונים. את הפחד להימצא בתוך קהל גדול של אנשים. להיכנס לבידוד. להידבק. כמה פעמים הסתכלנו אחורה לעבר החצי שנה שעברה ואמרנו לעצמנו: "הלוואי שיכולנו להחזיר את הגלגל אחורה ושהקורונה הזאת לא הייתה באה בכלל" •••••••••••••••••••••••••••••
בס"ד ייבנה המקדש פעולת שבת - מיהו היהודי? שלב ראשון- נניח 8 פסים אחד על השני ונשאל את החניכים אם הם מוכנים לדרוך על זה. מן הסתם שיקומו כמה ופשוט ידרכו. לאחר מכן נסדר את הפסים בצורה של דגל ישראל. עכשיו נשאל שוב מי מוכן לדרוך. החניכים לא יירצו לדרוך כי הם ירגישו לא נעים. (בתקווה) שלב שני- נפזר ציורים של סממנים יהודיים. -גביע קידוש -נרות שבת -מגן דוד -מנורה\חנוכייה -ציצית -תפילין -כיפה נבקש מהחניכים לדרג את הציורים ממה שהכי מסמל יהודים להכי פחות. (אפשר גם להעמיד את כל החניכים בשורה עם כתרים שעליהם
הכל הולך מצגת.pptx פעולת הכל הולך, אם אתם רוצים אתם יכולים להוסיף דברים ולהוריד. ובכללי להלביש את הקונספט גם על נושאים אחרים הפעולה ממש הולכת ממש טוב. ממליץ
מצ"ב פעולה שהכנתי מכל מיני רעיונות שראיתי.. מוזמנים בכיף להשתמש!! סבהצלחה.. בעזה גם אפתח עוד רצת את הפעולה אעדכן.. אם מישהו רוצה עזרה או לא הבין כ"כ.. מוזמן לשלוח לי מייל mataniag10@gmail.com
הצפירה. קול חזק, מונוטוני, עולה ויורד. חודר ללבבות של כולנו. מחריד את עמקי נשמותינו. מזעזע כל איבר בגופנו. עוזר לנו לזכור. לזכור ולא לשכוח את אלו שמסרו את נפשם. שמסרו את נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות פה. כדי שנוכל להיות פה. הצפירה הזאת. מלווה בשקט מוחלט ומופתי. ראשים מורכנים מכל עבר. בכי חרשי בוקע מידי פעם. בוקע מפי הבן היתום או הבת היתומה. דמעות על פניו של הילד שאיבד את אביו במחנה ההשמדה בגטו. בתאי הגזים. בקרב שלא היה רק שלו אלא של כולנו. הצפירה הזאת שמתגברת. שמתחילה בציוץ קטן ועולה וממלאה את כולנו.
סבתא / עדי יוסט כשביקשתי אתמול מגפיים מסבתא היא התחילה לבכות בלי הפסקה. כשביקשתי שניסע ברכבת בצוותא היא הייתה המומה לדקה. כשביקשתי רובה צעצוע לפורים סבתא החווירה מיד. כשדרשתי שסבתא תיתן הסברים, היא פשוט הראתה לי את היד.
שואלים אתם מי אני? האמנם לא תכירו מי ומה אני? והם כולם הבחינו בי מייד. כולם, הציידים על השבילים, הרודפים על הדרכים, המשמרות על הגבולות. הם כולם הכירו אותי. בקיץ ובחורף , בגשם ובשלג ובשחור הלילה . הם כולם הרגישו בי מרחוק, הריחו את ריחי… ואתם עודכם שואלים כיצד? כן! ילד יהודי אני, הלועג לכל הציידים. ילד יהודי שאינויודע פחד מהו . מאין באתי? באתם גם אתם לחקור אותי? טוב, אגלה לכם את הסוד: מבור המתים אני בא. מקבר פתוח יצאתי! שם נולדתי מחדש. מה שהיה לפני זה, לא אזכור ולא אספר. לא אספר על אחותי הקטנה
התל הגלמוד /מנשה יולביץ' בתוך יערות, בין שדות, אפרים, מתנשא תל-עפר על אחים יקרים. ארוך הוא התל, טומן אלף קדושים: אבות ובנים סבים ונינים. בודד ושומם, באדמה ספוגת-דם, גלמוד ומיותם, רחוק מקהל-עם. ואין משתטח מחונן עפרם, מרווה בדמעה ומקונן על זכרם. ממרחק יבכום ייחדו שמותיהם בשברון-לב ובדמע בניהם-שרידיהם. נוחו בשלום, זכרכם עדי-עד. את דמכם ינקום אל אדיר, שוכן עד.
כָּל יְהוּדִי / נֹעַם חוֹרֵב כָּל יְהוּדִי נוֹלָד עִם מִסְפָּר דִּמְיוֹנִי עַל הַיָּד שֶׁהוֹלֵךְ תָּמִיד אִיתּוֹ - לְאוֹרֵךְ חַיָּיו לְאוֹרֵךְ מוֹתוֹ כָּל יְהוּדִי נוֹלָד עִם רַכֶּבֶת שְׁקוּפָה מִמֶּנָּה יָרַד וְעָלֶיהָ חַיָּיו וְעָלֶיהָ צְחוֹק יְלָדָיו כָּל יְהוּדִי נוֹלָד עִם מַשָּׂא כָּבֵד עַל גַּבּוֹ וּטְלַאי צָהוֹב מְרוּפָּט שֶׁנָּעוּץ בְּדוֹפֶן לִבּוֹ כָּל יְהוּדִי חַיָּיב לִשְׁאוֹל. כָּל יְהוּדִי חָזַר מֵהַשְּׁאוֹל. כָּל יְהוּדִי הוּא נִיצּוֹל. כָּל יְהוּדִי נוֹלָד עִם מִסְפָּר דִּמְיוֹנִי
תעמוד, זה לא יותר משתי דקות. תוריד את הראש כמו כולם תעצור רגע תרכז את כל החושים שלך תנסה לחדור להכרה שלך תנסה לתפוס. זה לא אחד, לא, לא אותו אדם מהפיגוע שעבר. גם לא שנים זה לא עשרה בני אדם לא אפילו לא עשרים זה לא חמישים ולא שתי כיתות תלמידים אפילו לא 73, הרבה יותר זה לא מאה.. מאה.. מס' נורא. מאה הרוגים זה לא זה לא אלף. תאר לעצמך מה זה אלף הרוגים זה יותר. תנסה להבין תנסה לקלוט את המס' זה לא מיליון, לא, זה יותר, יותר מששה אתה מסוגל לקלוט? כל תל-אביב וירושלים חיפה ובאר שבע, כולם. אין שם חצי מזה. שישה
זיכרון מחזק הרב חגי לונדין אנו מתחילים כעת שבוע של ימי זיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה אולי צריך להוסיף יום זיכרון נוסף - יום הזיכרון לחללי מגפת הקורונה. התרבות המערבית בה אנו חיים היא תרבות שכחנית. מרכז הכובד הנפשי הוא על העולם המוחשי, וממילא מה שלא ניתן למישוש ולראייה – אינו קיים. זו אחת הסיבות מדוע היום אנשים מצלמים עצמם בכל רגע אפשרי. רבים חשים שמה שלא תועד באופן שניתן להראות אותו לאחרים – כביכול לא קרה! כאשר זו העמדה הנפשית ימי זיכרון הופכים לעיתים לימים
(בעיקר לגדולים) שלב 1: מציגים בפני החניכים דילמה: נתונים חמישה אנשים על מסילת רכבת. מעליהם על גשר, עומד איש שמן, וצופה בנוף. רכבת קרבה ולא ניתן לעצור אותה, אלא על ידי דחיפתו של האיש השמן לעצור את הקרון. האם יהיה נכון לשלוח את האיש השמן אל מותו כדי להציל חמישה אנשים אחרים? ☆מעוררים דיון. יקומו דעות שונות בין החניכים. שלב שני: עכשיו נשנה קצת את הסיפור. 5 אנשים עומדים על מסילת רכבת, הברקסים של הרכבת התקלקלו, מנגד, במסילה השנייה, עומד איש עם מחלה סופנית (שעומד למות). ניתן להסיט את הרכבת ולהציל את ה5
יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה. הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות. הרב הרצוג הבטיח
☆21 עם בלון מים. ☆מעגל ומישהי באמצע וצריך להגיד חיות אם אתה שוכח משפריצים עליך.(סמוחטה) ☆לכבות נר בעזרת רובה מים. ☆לשים 2 קערות מים עם תפוחים וצריך לאכול את התפוח. ☆2 דליים כל קבוצה צריכה להעביר את המים עם כוס מחוררת לדלי השני. ☆תחרות קליעת בלוני מים לדלי. ☆מלחמת מים. ☆חיי שרה עם בלון מים. (או כל משחק כדור אחר) ☆להקפיא שוקולד בתוך קופסא וצריך להמיס את הקרח בין כולם עד שמגיעים לשוקולד. ☆כולם שמים מים בפה וצריכים לשיר שיר יחד, אסור שייצא המים! ☆תופסת עם רובי מים, לתופס יש רובה מים מי שהוא מצליח להשפריץ
ב"ה פעולה לקראת יום השואה תש"פ הנקודה: הדברים הכי פשוטים בחיים הפכו בשואה לסמלים לעינויים ומוות. לבקש מהם לחשוב ולרשום משהו שהם אוהבים לעשות במיוחד בשגרה במהלך היום. לבקש מהם לכתוב/לחשוב שם של משהו שהם לא היו רוצים לפגוש בסמטה חשוכה (מפחדים ממנו). אבל ממש. מתודה אחרונה – לבקש מהם להגיד את השם שלהם (בסרטון נראה עד כמה זה לא מובן מאליו) סרטון: (ניצולה מספרת שהם העלו הצגה בבית הילדים והפחד היה שאחד הילדים יגיד את השם האמיתי שלו) עכשיו לשאול אותם מה היה קורה אם כל פעם כשהם היו עושים את הפעולה
פעולה על לקיחת אחראיות אישית.pptx נתחיל בכמה משימות קטנות: תעשה 3 סיבובים סביב החדר או תקפוץ על רגל אחת 5 פעמים? יש לך טיול שנתי בבית הספר, אבל יש לך חתונה לבת דודה באותו יום לאן תלך? יש מדורה עם החברים או עם המשפחה המורחבת איפה תעשה את המדורה? אתה רוצה לצאת לסיבוב בחוץ או הליכה או באופניים? סיפור קצר: זהו סיפור על ארבעה אנשים "כולם" "אף אחד" "כל אחד" ו"מישהו" היתה עבודה חשובה שצריכה היתה להעשות אבל "אף אחד" לא עשה אותה. "מישהו" כעס על כך,
1. נחלק לכל חניך דף לבן. נבקש מהם לעקוב אחרי ההוראות שניתן להם ולצייר לפיהם, ולמעשה ניתן להם שלב אחרי שלב הוראות לציור בית (ציירו ריבוע בתחתית הדף, עליו ציירות משולש וכו..) לאחר מכן נאמר לחניכים לצייר בית בצידו השני של הדף (בלי הוראות מפורטות) אחרי כל סבב ציור נבקש מהחניכים להציג את הציורים שלהם. נשים לב שבפעם השניה כל חניך צייר בית אחר והוסיף מעצמו רעיונות כמו למשל וילונות/ שמים/ גינה וכו.. נקודה שעולה מזה- יש לנו אפשרות לעשות מעבר ל'מה שצריך', ליזום, להיות בראש גדול, וזה משהו שטבעי לנו ומשמח אותנו