משה רבנו משליך את המטה, אין הוא רוצה את ההנהגה. אומר לו הקב"ה: מה אתה חושב, שאם אתה תשליך את ההנהגה מידך, המטה יישאר מטה? הוא עלול להפוך לנחש לכן תחזיק אתה את המטה. יש רגעים שאדם צריך לדעת שלמרות שלדעתו אין הוא מתאים, למרות שהתפקיד קשה, למרות שהמציאות קשה - יש למלא את השליחות! -הרב משה צבי נריה זצ"ל-

"כי רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר, רצון נקרא. ואם אינו עובד בו אף אם רוצה הוא אין זה רצון,  רק מן ברכת הלב שמברך ומאחל לעצמו להתאשר בזה הדבר".  (האדמו"ר מפיאסצנה)

שאפילו מי שנתרחק מה' וכבר אין לו טעם בלימוד תורת הקודש ובתפילה לפני אדון כל, ואפילו אם הוא מהרהר חס וחלילה אחרי בוראו וכופר בו, אם אחרי כל זה יתחזק ויתאמץ לדרוש ולבקש את ה'- יבוא אלוקיו בעזרו, ודווקא ע"י הדרישה והחיפוש ששואל "איה מקום כבודו" זהו תכלית העליה לבוא ולעלות אל הר ה', ולכן באה התורה לגלות לו שגם אם לא הצליח האדם מחמת טומאתו או ריחוקו להקריב קרבן ה' במועדו בי"ד ניסן, עדין לא אבדה תקוותו ולא נכזבה תוחלתו ואל יתייאש עצמו מללכת אל הצדיק האמת שהוא בבחינת משה - לדרוש את ה'.

לימוד שמח הדברים שאותי משמחים חני נחמיאס מילים: אוסקר המרשטיין וריצ'ארד רוג'רס לחן: אוסקר המרשטיין וריצ'ארד רוג'רס תרגום: אבי קורן טל על הורד, שפמפם של ארנבת, סיר של נחושת, כפפה מנומרת, וחבילות עטופות בסרטים, אלה דברים שאותי משמחים קול פעמון וקצפת עם שטרודל, זנב של פוני, ושניצל ופודל, ואווזים שעפים לשחקים, אלה דברים שאותי משמחים. בגד לבן וגם רך וממשי, שלג אשר על הלחי גולש לי, חורף קסום שנמס לאביב, אלה דברים שאותי משמחים. שעוקצים לי, שנושכים לי, כשעצוב נורא, באים הדברים שאותי משמחים, ואז שום דבר לא

מחפש מחפש ולא מוצא כי בכלל אני לא יודע  מה אני רוצה... (יהודה אטלס)

הַמַּשְׁגִּיחַ-הגה"צ רַבִּי ירוחם ליבוביץ זצ"ל-הָיָה אוֹמֵר: "עבריה גְּדֻלָּה הִיא שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת חֶסְרוֹנוֹתָיו,אוּלָם עֲבֵרָה גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר הִיא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מעלותיו..." כל אדם חייב לדעת שיש לו חשיבות! לא חשיבות מדומה- שהוא "מחשיב את עצמו". אלא חשביות בעלת משמעות עמוקה!! כל אחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם. וביאר רש"י: כלומר- חשב אני כעולם מלא- לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת! כעולם מלא- זוהי חוויתו חד פעמיותו של האדם, שלא היה

כשאנו עומדים לפני ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", כדאי להקדיש מעט זמן ולהאזין למה שהעצים מספרים. אחד מהדברים הכי מדהימים שהעצים מספרים לנו הוא סוד ההישרדות. אפילו לאחר סופה איומה או מעשה ברוטאלי אחר, כל עוד נשאר ענף קטן מן העץ, ניתן לשתול אותו בקרקע – או, לחילופין, להרכיב אותו על עץ אחר. הענף הקטן יתן פרות טובים וטעימים בדיוק כמו העץ המקורי, ויעשיר את טעם הפרות של העץ עליו הורכב. ביום שישי קר במיוחד, בין האנשים שגברו על הקור ובאו להשתתף בתפילת "קבלת שבת" בבית-הכנסת בו אני מכהן

אני דתי בגלל שאני ציוני ליום השואה הבינלאומי התקשר אליי לאחרונה חוקר פולני מקראקוב שכותב דוקטורט על קהילות דתיות אנטי ציוניות, וביקש לפגוש אותי. ישבנו בבית קפה בסינמה סיטי, רשימה ארוכה של שאלות לפניו. הוא רצה לדעת את ההבדלים המדויקים בין סרוגים לחרדים, להבין את פרטי הפרטים של ההשקפות בכל תת מגזר וקהילה. הוא לא יהודי אבל שם המשפחה שלו דושינסקי (כמו אחד האדמו״רים האנטי ציוניים הבולטים), הוא ביקר בישראל כבר 11 פעמים, גר חצי שנה בבני ברק וחולם לעשות ״גוי עליה״ (הגדרה שלו).  כשאני דיברתי על סבא רבא שלי

נכתב ע"י סיוון רהב-מאיר. שיחה בין יהודי בן ימינו ליהודייה בתקופת השואה: חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך. איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי. חיה: אולי אוכל לעזור? איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על? חיה: מה זה אל-על? איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה. חיה: יש חברת תעופה ישראלית? איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה. חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא? איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון. חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים,

דוד בן גוריוןראש הממשלה ושר הביטחון (מתוך מכתב להורים השכולים)…איני יודע אם היתה בצבא הגנה לישראל, או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם “הלמד-הא”. היו הרבה עלילות גבורה ותפארת במלחמת הקוממיות. עלילת הל”ה היתה אולי הטרגית ונוראת ההוד אשר בכולן. וכל נופך שנוסף על חייהם ודמותם של הבנים היקרים האלה מעשיר עולה הנצחי של אומה…כפירי שראל אלה מיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חוכמה עליונה… וגבורה עזה ממוות.

חשבתם פעם עד כמה אבסורד הדבר שמה שברור כשמש במשחק קלפים פשוט, מסובך להפליא במשחק "חיים"? בתחילת משחק קלפים כל שחקן מקבל את קלפיו, כל אחד מעיין בהם, חלק מן השחקנים שמחים ומרוצים וחלקם מאוד מאוכזבים , אך כולם מתחילים לשחק, במלוא המרץ ובמלוא התקווה שהם ינצחו ובגדול. עם תחילת המשחק, כל שחקן משלים עם נתוני הפתיחה שלו ועושה את המקסימום עם מה שהוא קיבל. הוא אינו מנסה להחליף את הקלפים בטענה שהם קלפים גרועים ובלתי אפשרי לשחק איתם, הוא אינו מרים ידיים ומסרב לשחק, הוא לא כועס על מחלק הקלפים ומרגיש

אפפנו- את עולמנו בערפל, עשן, ופיח. בזבזנו- אוצרות טבע שקיבלנו בפיקדון. גזלנו- נופים של מרחבי רקיע בבנייה מכוערת. דלדלנו- את עושר הבריאה. הפרנו- את ברית האיזון בין האדם לטבע. ויתרנו- על איכות חיים ראוייה לילדינו. זיהמנו- ימים, נהרות, ואגמים ברעל חמדותינו. חוררנו- את מעטפת האוזון החובקת את עולמנו. טימאנו- מקורות מים חיים במי שפכינו. יצרנו- הררי אשפה וזבל בחלל, במדבר, ובחצרותינו. כרתנו- יערות העד תמורת רווח קצר מועד. לכלכנו- אתרי טבע ונוף, חופים, נתיבות ופסגות. משכנו- את עתיד העולם מתוך אדישות וחוסר

 תדמייני שדף הנייר הוא ערוגת אדמה. תשתלי באדמה זרעים, זאת אומרת את הרעיונות שלך. תשקי אותם ותטפחי אותם בסבלנות. כשתהיה פריחה, תדעי שהעבודה שלך מוכנה ותראי אותה למרצה. כך בדיוק אני עושה. - ואנגרי מאטאיי -

למה החיים האמתיים לא יכולים להיות כמו בטלוויזיה? הדמויות השמחות שתמיד מקבלות מה שהן רוצות, הפתרונות היצירתיים והמהירים שבעזרתם כל בעיה נפתרת בשנייה, פרק אחד דמות רבה עם החברה הכי טובה שלה, ופרק אחרי הן בלתי ניתנות להפרדה. חמש דקות ראשונות דמות רבה עם ההורים שלה, וחמש דקות אחרי זה הם מתחבקים ואוהבים. אני בעצמי לא יודעת כבר מה אני רוצה, חיים כמו שאני רואה בטלוויזיה, או טלוויזיה שמשקפת חיים אמתיים. מצד אחד, נמאס לי להיות מאוכזבת, לחכות לקסם, לפתרון שצץ פתאום, ותוך פחות מ20 דקות לא יהיו בעיות בכלל ואני

אני לא ישן. העולם מסתובב לו, ואני עוד ער. לילה הוא יום, וגם יום הוא יום. לא נרדם. לא קם. חווה את אותו יום לנצח. יום שלא נגמר. מתי כבר ארדם, מתי אשן? מתי יבוא כבר מחר? מנסה להפסיק את היום האינסופי, אבל נכשל. המוח נרדם. הנשמה ערה. ובועטת. מכאיבה לראש, ולשאר הגוף. מכאיבה בעיניים, בידיים, ומשאירה אותי ער. וער. וער. ער לנצח. ואז, התשובה עולה, כמו הזריחה. מחר יבוא כשלמחר תהיה משמעות. כשהימים יפסיקו להיות ריקים, נטולים כל עניין. כשתהיה לי סיבה לקום, תהיה לי סיבה לישון. במקום להישאר ער עד שאמות. אך איך אשיג

תן לגמור לדבר - יהודה אטלס אם בכל העולם רק שניים ישרדו  הדי הוויכול באוויר יהדהדו כי כשם שפניהם שונים, אמרו חז"ל כך דעותיהם שונות... וזה מזל אם היו הדעות אחידות לכולם אז היה משעמם למדי בעולם. לא היה על מה לחשוב , להגות, לנסות, לחדש ולכתוב. אבל גם בוויכוח סוחף ומחומם יש גם לזכור שמולך עומד בן - אדם אדם בעל כבוד עצמי ורצונות שדבריו יישמעו בכובד ראש וברצינות ואף אם נדמה שדבריו טפלים ושלך חשובים יותר, בחייך בן - אדם תן לגמור לדבר ! אך בואו ננסה לדבר בשלווה וגם אם במאה אחוזים נצדק - לא נימלא גאווה...

ההצלחה אינה תלויה רק בהשגת המטרה, אלא גם, ובעיקר, בדרך אליה (מתוך ההקדשה לספר "13 אדום" - רונית לוינשטיין - מלץ ז"ל)

פעם, לפני הרבה שנים, בתקופה שבה לא החליפו עבודה כל שנתיים, רכב כל חודשיים ופלאפון כל  יומיים, היו מסתובבים בינינו המון גיבורים. גיבורים שקטים. הגיבורים האלו לא עשו מעשה הרואי, ושמעם לא הלך לפניהם. הם היו גיבורי ההתמדה. למשל המורה, כן כן, המורה הזה הקצת מיושן, שכבר ארבעים שנה בתוך המערכת, רציני, משקיע,  נותן את מה שיכול ולא מבין למה מתכוונים הצעירים שמדברים כל הזמן על שחיקה. או הפקיד, שמגיע בדייקנות כל יום למקום עבודתו, עושה מלאכתו אמונה, ישר, דייקן, ולא מבין מדוע  כל היום כולם מתחלפים סביבו ואיש

כל השנה כולה עסוק הייתי. בכל יום מקיצת הבוקר עד לחצות לילה יושב הייתי לפני שולחני וכותב.עתים מתוך הרגל, עתים מתוך השפעת הקולמוס, שבעזות לבנו אנו קוראים לזה רוח הקודש. גלל כן הסחתי דעתי משאר ענייני. ואם נזכרתי בהם לא נזכרתי אלא לדחותם. כיון שהגיע ערב ראש השנה אמרתי לעצמי, שנה חדשה ממשמשת ובאה ומכתבים הרבה הנחתי בלא תשובה, אשב ואענה עליהם ואכנס לשנה החדשה בלא חובות. ( ש"י עגנון - התזמורת )

הדלקת נרות היא המצווה המרכזית של חג החנוכה. ציון החג בדרך זו בולט ומיוחד. מה היא אומר ? איזה כיוון הסתכלות הוא נותן? ועוד נשאל את עצמנו על "הנרות הללו קודש הם.. לראותם בלבד" - מה יש כל כך לראות בהם? אולי הם מסמלים משהו חשוב? מהו הדבר? בנרות יש אש ואור. יש בכך סמליות: *במעגל האישי* - אש- אי אפשר לאדם לשנות את עצמו לטוב - אלא אם יעקור וישרוף את כל הכוחות הרע שבו. אחרי שהצליח לשרוף את הרע - כבר פנויה הדרך לאור ולטוב... אור - על ידי הדלקת האור - נעלם החושך. כך גם אצל האדם בפנים:  אם הוא מסתכל