אני לא מסוגל לתפקד כבר כמעט שלושה ימים. זה פשוט אסון. קודם כל כבר שלושה ימים שאין לי אינטרנט, מה שאומר שכבר שלושה ימים שאין לי קשר עם העולם. אני לא יכול לפרסם סטטוסים בפייסבוק, אני לא יכול להעלות תמונות או לשוחח בצ'ט. אני לא מסוגל לקבל מיילים. אין לי אפשרות לקרוא חדשות. אני לא מצליח להתעדכן בכלום. ונעלם לי גם הפלאפון, אני כבר יומיים וחצי מחפש אותו. ואין פלאפון. בשבילי זה אסון בלי פלאפון. אין לי אפשרות להתקשר או לקבל שיחות. והכי גרוע זה שאני לא יכול לסמס. אין כלום. וגם לגלוש דרך הפלאפון אני לא יכול.

הוא הלך לחפש את האושר בטירה הגדולה שעל פסגת ההר. אבא שלו בעט בו החוצה מביתו והודיע לו, לצעיר בעל העיניים הגדולות שרצה לכבוש את תענוגות העולם כולו אל חיקו, שלא יחזור עד שילמד בטירה שבקצה ההר את סוד האושר מפי החכם הזקן. נבעט החוצה וצעד אל הפסגה. ארבעים יום וארבעים לילה צעד. בחושך, בקור, בגשם ובשרב, על הסלעים ובין הטרשים, בתוך מפלי מים  ובינות לעצי פרא עבותים. כשעמד סוף סוף מול חומותיה המתנשאים של הטירה הוא עמד נרגש ונפעם. משרת במדים הראה לו את הדרך פנימה והוא הובל דרך מסדרונות ארוכים מעוטרים בטוב טעם,

הסוס חזר עייף לאחר יום שלם של עבודה מאומצת. הוא דהר עשרות קילומטרים, נושא על גבו את בעל הבית במסירות ובנאמנות. הוא הרכין את ראשו אל השוקת מרווה את צימאונו. כבר כמה שעות עברו מאז שעברו ליד הנחל והוא היה צמא מאוד. מזווית עינו הבחין בבעל הבית נועל את האורווה ורץ אל הכלב הגדול שלו שעמד קשור בפתח הבית. הכלב קפץ על שתי רגליו, גיפף וליקק את בעל הבית בהתלהבות. הסוס עזב את השוקת ועקב בסקרנות אחר תגובותיו של בעל הבית, הוא ראה שהאיש לגמרי מרוצה מהתלהבותו של הכלב. בקנאה של ממש הוא ראה את האיש מלטף בחיבה את ראשו

בעיירה קטנה סמוכה לעיר הבירה ניו דלהי התגוררו שני שכנים. השכן האחד היה איש עסקים מצליח, הוא חי בבית מפואר בליבה של גינת ירק ופרחים מקסימה. ובחזית הבית שדרת עצים זקופים ובריכת נוי קטנה מכוסה בצמחיה טרופית עבותה ומסודרת. צוות גדול של עובדים במדים מגוהצים, עומד נכון למילוי רצונותיהם של כל בני הבית בכל רגע נתון. חיים יפים, כך אפשר לחשוב.אך לא כך חשבה בעלת הבית. מדי פעם כאשר טיילה לאיטה בגן הגדול שלה הציצה בגניבה אל הבית הסמוך, ביתם של השכנים העניים, השלום והשלווה ששררו שם הפעימו אותה וגרמו לה קנאה. מדי

הוא הציץ אל תוך הבית, מרחרח כדרכו, מחפש לראות אם יש משהו חדש, מעורר תיאבון. הוא ראה את בעלת הבית פותחת חבילה גדולה שנשלחה בדואר אל החווה. “מעניין מה זה”, לחש העכבר לעצמו, “בטח יש שם משהו טעים”. החבילה נפתחה, ומתוכה שלפה בעלת הבית מלכודת עכברים גדולה. לבו של העכבר דפק בפראות, שערותיו סמרו, והוא רץ החוצה אל החצר לשתף את כל חיות החווה במה שראה. “יש בבית מלכודת עכברים!”, צעק בקול גדול, ומספר על מה שראה בבית לכל מי שרק מסוגל לשמוע. “ממש לא מעניית אותי המלכודת”, הסבירה לו התרנגולת, “זו לא בעיה שלי, זה

חיים הוא דייג. הוא יושב על המזח, משליך את החכה אל המים ומחכה למתיחת החוט, הסימן שהדג נתפס בחכה. בזה אחר זה הוא שולה את הדגים מן המים, בורר את הדגים היפים והגדולים. כשהסל מתמלא, לוקח חיים את הסל ופונה לחנות הדגים, הם תמיד קונים ממנו את כל הסחורה, ולחיים יש מספיק כסף בדיוק עד למחר. עם המשכורת היומית שלו חוזר חיים הביתה. בבית הוא יושב בשלווה, אוכל בנחת, מעיין בספר והולך לבית הכנסת לתפילה ושיעורי תורה. טוב לו בחייו. ויש גם ימים אחרים בהם החכה מוטלת במים השקטים, ודגים אין. בימים כאלו יושב חיים רגוע, הוא

 “אני רוצה לשמוע את השקר הטוב ביותר!” הכריז המלך. וכך יצאה לדרך תחרות השקר הגדול. שליחים נאמנים רכובים על סוסים מהירים יצאו בפקודת המלך לערים ולעיירות, ומתוך הכתב הקריאו את דבר המלך: “מי שיוכל לומר למלך שקר מתוחכם, שאי אפשר יהיה להכחישו ועם זאת נדע ששקר דיבר, יזכה בשק מלא דינרי זהב!” הגיעו המונים. שקרנים מפורסמים, רמאים עם תעודות, כולם עמדו בתור והתחרו ביניהם מי יצליח לספר את השקר הטוב ביותר. “את זה כבר שמעתי!” אמר המלך לראשון. “גם זה סיפור מוכר!” פסל את השני. “תמציא כבר משהו מרענן, לשם שינוי!” כעס

סבא ישב בפינת החדר, משקפי הקריאה מונחים על קצה אפו ועיניו ממוקדות בספר שלפניו, אבל קולות הילדים המשתובבים הפריעו לו.  “מה אתם עושים?” שאל סבא. "סתם, שורפים ת’זמן!" השיב אחד הנכדים. “ואין לכם דברים חשובים לעשות? עזרה בבית? שיעורים? יצירה? משחקי חשיבה? קריאה?” חקר הסבא. “גם להעביר ת’זמן זה דבר חשוב, צריך איכשהו גם ליהנות מהזמן שעובר”. המשיך הנכד. תוך כדי כך התאספו כולם סביב מקום מושבו של סבא, הוא הביט על כולם בעיניו הטובות והחכמות, ואמר: "הקשיבו היטב לסיפור אותו רוצה אני לספר לכם: "כשהייתי

החמור גרר את רגליו במעלה ההר, מזיע בשמש הקופחת, אך בקושי גורר אחריו את עגלת הקרשים העמוסה לעייפה בחפציהם של האב ובנו. החמור היה עייף, גם האבא. “תראה, יא איבני”, אמר האב לבנו, “אני עייף, אני רוצה קצת לנוח, כאן על הקרשים מאחורה, תעשה טובה ותשים עין על החפצים. תסתכל היטב לראות אם משהו נופל מהעגלה. אל תעצום עין”. הצעיר הבטיח להשגיח. והאבא העייף עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה, מניח לנענועי העגלה לערסל אותו אל תוך שינה עמוקה ורפויה. ובינתיים הפכה העלייה לתלולה יותר, החמור התאמץ וגרר את העגלה, אולם הדפנות

רופאים ואחיות התרוצצו במסדרונות בית החולים מתלחששים. מנהלי המחלקות ורופאים בכירים הוזעקו בזה אחר זה אל הקומה השביעית, שם שכב ראש הממשלה על מיטת בית חולים בוהקת, וסביבו מאבטחים מבולבלים, אנשי צוות נבוכים, ואשת ראש ממשלה דומעת. “הוא פתאום איבד את ההכרה!” תיארה אשת ראש הממשלה את מה שקרה פתאום. “לפני כן הוא היה קצת מבולבל”, אמר יועץ התקשורת. “אתמול היה לו קצת חום”, הוסיף איש צוות בכיר. “והוא התלונן גם על כאב בטן”, אמרה האישה. מנהל בית החולים שהוזעק למקום תיאר לבכירים שהתאספו בינתיים את מה שנעשה עד כה:

נבאסיה הייתה הממלכה הכי גדולה בעולם. זה בגלל שכל מלך של נבאסיה היה כובש עוד ועוד ארצות. הצבא שלה היה ידוע בכוחו הגדול, בחוכמתו הרבה וביכולות המגוונות שלו. זו הסיבה שלנסיך ארתור כבר לא נשאר הרבה מה לעשות. נבאסיה שלטה בכל העולם (חוץ מאיזה הר לא חשוב), וכבר לא היה לאן להתקדם. אבל היה דבר אחד שבו יכל הנסיך להתגאות- הוא היה הקשת הכי טוב בכל הממלכה, ולכן גם בכל העולם. הנסיך ארתור יכל לפגוע בציפור ממרחק 200 מטרים ובמטרה עגולה ממרחק 300 מטרים. הוא אף פעם לא החטיא, גם אם ירה מגב סוס דוהר. הוא היה מקיים בכל

סיפורי מתחיל לפני 30 שנה.  יש לי אח תאום. גדלנו בבית די אמיד אך למרות המצב הכלכלי המשופר חיינו בצניעות. אבי הוא יליד ארה"ב. כחודשיים לפני הבר מצווה שלנו נסענו לטיול (שבועיים וחצי) בארה"ב. באחד הימים אבי תיכנן לפגוש חבר ילדות, איתו הוא למד בבחרותו בביה"ס, ואשר שימש אז כרב הקהילה. הגענו לבית הרב. לאכזבתנו הרב התנצל ואמר שעליו לעזוב כדי לטפל בדחיפות בנושא שהוא פיקוח נפש. "במה העיניין ?", שאלנו. הסביר שיש זוג עולים מברית המועצות שלא זכו בפרי בטן במשך 10 שנים, לבסוף נולד להם בן.

הקטעים בכל מיני נושאים. בהצלחה!!

מסר: הסיפור הזה, שהתרחש לפני כמה עשרות שנים בירושלים, ממחיש בצורה הטובה ביותר שכאשר נגזר על אדם לקבל משהו, הוא יקבל אותו למרות כל אלו שמנסים למנוע זאת. לפעמים דווקא אלו שרוצים להזיק לו - הם אלו שעוזרים לו בלי ידיעתם, כי 'אין עצה ואין תבונה נגד השם' – כאשר מהשמים מחליטים שאדם מסוים יקבל משהו, אין כוח בעולם שיימנע זאת. עצה: כדי שהחניכים לא יירדמו לכם באמצע הסיפור כדאי שהחניכים יציגו את הסיפור בזמן שאתם מקריינים אותו... המווווווון בהצלחה!

היה היה בסין הרחוקה אדם צעיר שהחל לאבד תקווה בחייו. ראש השנה כמעט הגיע והוא הירהר על כל ההחלטות שקיבל על עצמו וכל מעשיו בשנה שחלפה. לצערו הרב, למרות מאמציו הרבים נראה ששום דבר לא השתנה - הוא נשאר אותו האדם, עם אותן הבעיות ואותם החסרונות. הייאוש החל מכרסם בליבו, עד שהחליט לפנות אל מורה חכם שגר בראש ההר הצופה אל הכפר בו התגורר. לאחר מסע של שלושה ימים ושלושה לילות הגיע האדם אל בקתתו של המורה. המורה ישב על כיסא צנוע שהיה מונח במרכז הבקתה ולימד את תלמידיו, ולאחר שהסתיים השיעור פנה אליו ידידנו וסיפר לו

פגשתיו לראשונה ברכבת, הוא ישב מאובן ועל פניו הייתה נסוכה מן ארשת שהביעה סבל עמוק. אני הייתי בדרכי הבייתה. התיישבתי בניחותא בספסל ממול וכלל לא התייחסתי אליו. אך לאחר שעברנו כמה תחנות והוא יושב באותה תנוחה, הוא משך את תשומת ליבי. הוא היה נראה כה מוזר וכה שונה מכולם. הבטתי בו בתמיהה: שמא היה צריך לרדת והרי הוא לא שם לב, אולי שמא עלי להגיד לו, לנסות לעוררו מקפאונו. אולי לא כדאי והוא עלול להתפרץ בחמת זעם עלי, שהעזתי להטרידו. לא ידעתי מה לעשות עד כי החלטתי לפנות אליו ויהי מה. "סליחה אדוני" –

היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום, שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים. חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו – הוא נשאר בודד. באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה

פעם בהיותנו בראש הר, בסיומו של טיול בשעת לילה עם ירח מלא, כשהיה בטוח שאיש אינו רואה אותנו ואינו שומע, שואל אותי עוזי פתאום:"איך אפשר לדעת אם יש לי כשרון מוסיקלי, אם יש לי בכלל שמיעה מוסיקלית?", אמרתי לו: "שיר לי איזה שיר ואגיד לך"-"אינני מעיז לשיר בפני אחרים, נדמה לי שאני מזייף", אמרתי לו:"בסדר, שרוק לי מנגינה", אך כאן הוא התחיל לספר לי סיפורים, איך "זרקו" אותו משיעורי מוסיקה ועד כמה היה זה השטח החלש שלו. הפסקתי אותו ואמרתי לו:"די כבר עם הסיפורים,

היה היה ילד קטן עם אופי רתחני. אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו כשבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם. ביום הראשון, תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים ככל שלמד הילד לשלוט בכעסו, ירדו מספר המסמרים שהוא תקע בגדר. הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר. לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל. הוא סיפר זאת לאבא שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, שבכל יום שחולף ובוא הוא לא מתפרץ ושולט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר. הימים חלפו ולבסוף

אישה הגיעה לאימה לקבל עצה . "אמא הבית שלי מתפרק,הוא ישן ובלוי, ולי ולבעלי אין כסף להחליף אותו, הילדים שלנו מתרוצצים כל היום בחוץ ולא מקדישים מספיק זמן לשיעורי הבית שלהם. הרכב שלנו התקלקל. ובעלי הביא לי ליום ההולדת כרטיס ברכה...וספר...כל כך לא רומנטי... הכל פשוט כל כך רע, אני לא יודעת מה לעשות". אמה הוציאה נייר וסימנה עליו נקודה שחורה במרכזו, "מה את רואה כאן?" שאלה, "אני רואה נקודה שחורה" אמרה האישה "מה עוד?" שאלה האם "כלום" ענתה. "שכחת דבר חשוב"

בהצלחה

שלום לכולם! על מנת לשמור על הסדר באתר פעולה.נט הוחלט לקבוע טפסים שחובה להשתמש בהם בעת הוספת סיפור טופס הוספת סיפור חדש למאגר : שם הסיפור : גילאים: אורך הסיפור: דברים שצריך : במידה ואתם חושבים שחסר משהו בטופס ויועיל אם יוסיפו נשמח אם תצרו אתנו קשר בפורום הצעות לשיפור בהצלחה לכולם בתקווה לשיתוף פעולה מוצלח צוות אתר פעולה.נט

"לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים". סוד כמוס שמתגלה, צלקת שמסרבת להגליד, והתמודדות מסוג אחר. סיפור מן החיים. יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים,