שבועות התורה היא דרך חיים. *חימום-בינגו שבועות -נספח * נקח 2 זוגות חניכים ונכין מסלול מכשולים- מכיסאות/ כוסות וכו. לכל זוג-לאחד עוצמים עיניים והשני צריך לכוון אותו מתחילת המסלול עד סוף המסלול בלי לגעת בו ובלי שיתקע במכשולים! הזוג שיגיע הראשון ינצח (מי שעושה את מה שהתורה מצווה אותנו - מנצח) *נשחק חיי שרה עם החניכים ונשנה למשחק את החוקים לדוג מי שתופס את הכדור נפסל ועוד כמה שינויים (כמובן שאפשר לעשות את זה עם כל משחק שתרצו..) (אם נשנה חס וחלילה את המצוות או שלא נקיים אותם.. אנחנו 'נפסל' ולא נצליח להיות

חג ההזדמנות השנייה הרב חגי לונדין פסח שני, י"ד אייר, הוא יום של הזדמנות נוספת.  אנשים שהיו 'טמאים לנפש' או 'בדרך רחוקה' ולא הספיקו להקריב קרבן פסח עם כולם בי"ד ניסן - יכולים להשלים זאת בפסח שני. לכולנו ישנם רגעים בחיים שנדמה לנו שאיחרנו את הרכבת; שלא הצלחנו להדביק את הקצב של כולם; שנכשלנו; שהתאכזבנו ואכזבנו - והנה מגיע פסח שני ומספר לנו שתמיד יש הזדמנות שנייה. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.  בפסח שני א-לוהים מספר לנו שתמיד אפשר לתקן; הכל ניתן לשקם. על פי ההלכה בפסח שני 'חמץ ומצה איתו בבית'

פעולה לשבת: אחדות (למה יש את מנהגי האבלות?- תלמידי ר' עקיבא מתו כי לא נהגו כבוד זה בזה) פרמידה אנושית כמה שיותר גבוהה כח (דבקים ביחד בלי לעזוב כי ברגע שעוזבים נפסלים) הדגל אם ירצו (שכל אחד לבד לא ינצחו אבל ביחד כחולייה יכולים - משחק ראשון לא מדברים שני כן)

בס"ד פעולת חבב בסימן- מה אתה מוכן לעשות בשביל המדינה שלך? חלק 1-  מושיבים את כולם במעגל ו'מוכרים במעשים' דברים שקניתם מראש למשל- מביאים מגש פיצה ואומרים- מה היית מוכן לעשות בשביל זה? מי שאומר את הדבר הכי מטורף (ושאפשר לעשות אותו באותו רגע) עושה ומקבל את המגש רעיונות לדברים שאפשר להביא (נספח 1) חלק 2- בוחרים אם: להראות סרטון על חלל שנפל (אפשר את השיר "לילה טוב שון")\ להקריא קטע שכתב מישהו (אפשר את המכתב של סמ"ר גד עזרא) העיקר שבדברים יהיה מצויינת ההקרבה למען הארץ לאחר מכן, פותחים

1. נשחק עם החניכים משחק אסוציאציות- נאמר כל פעם מילה אחרת והחניכים יצטרכו לזרוק ישר מה המילה הראשונה שעולה להם לראש בעקבות המילה שנאמרה. (זורקים בלי לחשוב) 2. נשחק עם החניכים מירוץ שיכורים- החניכים עומדים בשורה ושמים יד ימין על אוזן שמאל ויד שמאל על ברך ימין וכך מסתובבים במקום עד שאומרים להם לעצור. ברגע הזה מתחילה תחרות ריצה ביניהם למקום שהוגדר מראש (קיר/ מדריך) (אם רגע נעצור ונתכוונן לאן רוצים להגיע ונפסיק את הסחרחורת מהסיבובים נגיע בבטחה ויותר במהירות) 3. נכין מסלול מכשולים- מכיסאות/ נפזר חניכים

מורה הביאה בלונים לבית הספר וביקשה מהילדים למלא את הבלונים ושכל אחד יכתוב את שמו על הבלון. לאחר מכן הם התבקשו להשליך את כל הבלונים למרכז בזמן שהמורה עירבבה אותם מקצה לקצה.  המורה נתנה להם 5 דקות למצוא את הבלון, כל אחד עם שמו. הילדים התרוצצו, ניסו מאוד אבל ככל שהזמן עבר, אף אחד לא מצא את הבלון שלו... ואז המורה אמרה להם לקחת את הבלון הכי קרוב אליהם ולתת אותו לאדם ששמו עליו. תוך פחות משתי דקות לכולם היה בלון משלהם.  לבסוף המורה אמרה:  "בלונים הם כמו אושר. אף אחד לא ימצא את זה אם יחפש את שלו בלבד.

1. נקריא לחניכים 2 סיטואציות ונשים אותם על הרצפה- אחת מימין לנו ואחת משמאל. לאחר מכן נקריא לחניכים סיטואציות נוספות והם יצטרכו לקטלג אותם לאחת משתי הקבוצות אליהן שיבצנו את הסיטואציות הראשונות  (לפי מה שנראה להם קשור, בלי שאמרנו להם מה הקטגוריה של כל קבוצה). החלוקה למעשה תהיה: דברים שאנחנו רוצים, דברים שאנחנו רוצים ופועלים בשבילם. (רעיונות לסיטואציות בנספח) בהתחלה נשים סיטואציות פשוטות יותר ובהמשך גם דברים יותר ערכיים ואידיאלים. - לאחר החלוקה, נשאל את החניכים מה לדעתם ההבדל בין הקבוצות? מה יותר טוב?

כעיקרון תשחקו איתם הדגל, מחניים, בי ועוד כל מיני לבחירתכם עם כלל אחד שאתם מחליטים עליו. אחר כך תשחקו את כל המשחקים עם הרבה כללים(אתם יכולים להמציא). שתגמרו לשחק תושיבו אותם ותלמדו אותם קצת על הכללים שבזיהוי מצורע, על עשרת הדיברות, או על כל דבר שיש בו כללים. אחרי זה תפתחו דיון קצר האם זה חשוב כל הכללים האלה? האם הם נחוצים? האם היינו מסתדרים בלעדיהם?, (קחו מראש ילד שיגיד שלא צריך ושזה לא חשוב,כדי שיהיה דיון...) ואז תראו להם מה קרה כשהם שיחקו עם כללים ובלי כללים.

פעולת עשרת ימי תודה יום השואה- מביאים שקית עם כמות של אורז בתוכה והחניכים צריכים לספור את כמות האורז.  (המטרה היא להמחיש את המספר העצום של היהודים שנספו בשואה) לאחר מכן נעבור ליום הזיכרון- נקריא את הקטע של אהרון הרשלר החלל הראשון של מערכת ישראל  (נספח 1) לבסוף נעבור ליום העצמאות-  נשחק פנטומימה על ידי מילים שרשמנו מראש (נספח 2) ולסיום סיומת נדפיס ונקריא את נאום הרמטכל כוכבי מערב יום הזיכרון תשפ"א שמסכם את כל ימים אלו+ מסר לחניכות שרשמנו בתוך הדף (נספח 3) -נסכם על הכרת תודה ועל זה ששום דבר לא

פעם, כשהעולם עוד היה בתהליכי בריאה, היה סוג אחד של מלאכים. יפים, טהורים, צחורים. פעם, הם היו מתעופפים, יד ימינו של אלוהים. בני האדם נבראו, והעולם השתנה. והמלאכים של היום שונים, כלכך. למלאכים של היום אין טבעת לבנה מעל הראש, יש להם קסדה. הם לא לבנים, צחורים כשלג, הם לבושים חאקי, נוטפים זעה, מכוסים בחול. אם תראו מלאך יום, לא תראו כנפיים בוקעות מגבו, אלא תגלו שהמקום נתפס על ידי אפוד מגן. לא, אין להם נבל בידיים, ואם הם "מנגנים" זה בכלים שונים לגמרי. למלאכים של פעם הייתה שליחות אחת.  היום, מלאך

# 2 דגלים- מחלקים את החניכים ל 2 קבוצות וכל קבוצה צריכה לשמור על הדגל שלה בשטח שלה, ולנסות לרוץ לתוך השטח של הקבוצה "האויבת" ולנסות לקחת להם את הדגל מבלי שיתפסו אותם, ולחזור עם הדגל לשטח של הקבוצה בלי שיתספו אותם. #טאבו- להכין כרטיסיות עם מילים שקשורות לארץ ישראל/ הדגל/ יום העצמאות, וכל חניך בתורו לוקח כרטיס וצריך להציג לשבט בפנטומימה את המילה המופיע לו על הכרטיס, והשבט צריך לנחש. מילים לדוגמא: על האש כחולבן זיקוקים מגן דוד שירי יום העצמאות # לשאול את החניכים מה זה יום העצמאות בשבילם: -

ראשי התיבות של חודש אייר הם 'אני ה' רופאך'. מכאן שחודש זה מסוגל לרפואה. למה דווקא חודש זה מסוגל לרפואה? במקורות מובא כי כשעם ישראל היה במצרים, הוא היה שקוע במ"ט (49) שערי טומאה. אם היו נשארים שם עוד רגע קט – היו חס וחלילה נכנסים כבר לשער החמישים של הטומאה, שממנו אין דרך חזרה.אלא שהקב"ה ברחמיו הוציא אותם בדיוק בזמן ממצרים, ומעת היציאה ועד מתן תורה – העביר אותם תהליך של ריפוי רוחני מכל מה שראו, חוו, שמעו ועשו במצרים  מתי התרחש אותו 'טיפול' רוחני? במהלך חודש אייר, בטרם קיבלו את התורה. לכן,

צפירה/ אמנון ריבק בְּשָעָה שְׁמוֹנֶה עוֹלָה זְעָקָה מָרָה, פּוֹרֶצֶת מִפִּצְעֵי הָאֲדָמָה הָאֲפֹרָה. הָאָרֶץ צוֹעֶקֶת אֶת כְּאֵבָהּ הַנּוֹרָא. עוֹצֶרֶת אֶת מְרוּצָתָהּ, מַרְכִּינָה אֶת דְּגָלֶיהָ וְאֶת גַּאֲוָתָהּ, מִתְיַפַּחַת אֶת שִׁבְרוֹן אַהֲבָתָהּ. מִמָּקוֹם לְמָקוֹם נִמְסָר הָאוֹת, וְעוֹבֶרֶת הַצְּפִירָה כְּמוֹ מַשּׂוּאוֹת, וְרָאשֵי-הָרֶיהָ מַטִּיפִים דְּמָעוֹת. אַחַר-כָּך יָבוֹאוּ הַמִּלִּים וְהַשִּׁירִים, תְּמוּנוֹת שָׁחֹר-לָבָן, הַפָּנִים הַצְּעִירִים, דִּבְרֵי הַנִּחוּמִים, זִכְרוֹנוֹת

מגש הכסף/נתן אלתרמן והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס, האחד, אין שני... היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר ועמדה למולם עוטה חג ואימה. אז מנגד יצאו נערה ונער ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור וכבדי נעליים בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום הפרך וליל קו האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע ונוטפים טללי נעורים עבריים... דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

לצחי שלי  ב- 1999.3.15 אתה מתגייס לצה"ל ואנו מאוד נרגשים ואפילו אני רועד מבפנים. לא  אשכח איך כל כך רציתי לבוא לבקרך בבסיס קליטה ומיון ואמא אסרה עלי, "הוא  כבר חייל, תן לו להסתדר ואם יבקש ממך, עזור לו" אמרה. לא שמעתי תלונה ממך  מיום שהתגייסת וידעתי מה עובר עליך, לא התלוננת על עלבון, מחסור או כל קושי  אחר. ואתה שהיית מפונק ורגיש כל כך גרמת לי לדאוג לחיבור הזה בינך לבין הצבא, תמיד דאגתי מהעובדה שיש לך זמן ואתה אוכל לא טוב ולפעמים גם שוכח משהו, לא ידעתי איך תעבור את התלאות של הטירונות

זעקת אם / מרסל מנצור אמא של עזרה ז"ל  מה אני שומעת? מה אני רואה? האם זה חלום או זה אכן קרה? בן יקר צעיר בשנים, חביב על כל האנשים – נקטפו חייו הצעירים  למען חיים טובים לאחרים. חייו הופסקו בתחילתם  לא ימשיכו עוד, לצער כולם. האם זה חלום, או שאכן קרה? אותו מחפשים בכל מעשה גבורה, בכל פרצוף אותו רואים  ובכל מעשה גבורה אותו מוצאים. ואם זה קרה, ידיים לאלוהים מרימים, והזעקת שכול שואלים – למה? למה? לא נתת לו חיים? האם זה קרה וזה לא חלום? אלוהים תן לי כוח לשאת את השכול! ותן לזה מהר לעבור  אלוהים תן רצון

החמצה / יאיר לפיד  הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם  למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל  כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות  רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו  שם. הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב  תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות  שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו  חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור  מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את  המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם. לא יהיו להם

משה חבר של כולנו  זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את  התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג...משה הנצחי  נהרג... תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע. ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה. איך הלכת לנו ככה? קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר. עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר, כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת... אז משה, תשמור עלינו שם למעלה, ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.

אני כותב מתוך כאב. כאב של מי שחברו נפל בשדות המלחמה, בשדות  האימונים. כאבו של היורה, של הטועה, כאבו של המודה. כאבו של האשם, של הקורבן. כאבו של מי שנותן את ימיו ואת לילותיו להתכוננות, למוכנות, לשמירה על. . . לשמירה את. . . מתוך כאב! אני לא מאשים איש , ואין לי טענה לא אל כלי הנשק ולא אל כלי הרכב , הטילים , המוקשים, הכדורים, הרימונים, הפצצות לסוגיהן. אין לי טענות  ואינני מטיל אשם. אני האחראי לחיליי. אני ורק אני, בחייהם ובמותם. ומת  איתם. אני, שמתעורר שטוף זיעה בלילותי הקצרים ורואה שוב ושוב את כדור 

אדם שהולך ולא חוזר/חמוטל ש. פרח פורח  ופרח נובל, כמו אדם שבא לעולם ואדם שממנו הולך. שמש זורחת  ושמש שוקעת, כמו אדם שנולד  ואדם שמת  אבל אין צדק בעולם  כי כששמש שוקעת, למחרת היא חוזרת, אותה השמש ולא אחרת, ואילו אדם שמת, לעולם לא יחזור  לעולם לעולם לעולם....

ילד שישים ותשע / ילד בן 7 אמא תראי , הטנק הזה  שלמעלה בציור הוא של אבא  והוא יורה פגזים . והטנק על ידו עם הכוכב  הזה של דגל ישראל ... ויש מכונית משא ושם רואים  חייל גדול ועוד חייל ונורא  רעש ובלגן כי זאתי  מלחמה . עכשיו אני רוצה דף חדש  אמא בואי תעזרי לי , אני  אף פעם לא מצליח – אמא , איך מציירים  שלום ?! ....

"לב אל לב" לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים אלא ברחשי הערצה  וגאון שיחיו בלב האומה לעולם ועד . הם העזו ויכלו ונפלו – ותפארת מעשיהם  תעמוד לעולם , ושמותיהם הברוכים יאירו לבאים אחרינו באור הגבורה  והנאמנות העזה כמוות . ונתייחד בשעה זו גם עם ההורים השכולים שנתנו לעמם יקר – עלומים מופלא  זה . אין תנחומים בפינו לחיי ההוד והעוז שנספו בעודם באיבם . אבל האמהות  והאבות השכולים אינם בודדים ביגונם . עם גאול מרכין ראשו בפני אבלם  החרישי והגאה . אך לא ביער עצים אשר ניטע ולא במצבת – אבנים

לאלה שאינם / בני מוזס    לאלה שאינם איתנו כאן היום  לאלה שהלכו מבלי לומר לנו שלום  לאלה שאף פעם לא יהיה להם מקום  לאלה שנתנו תרתי משמע את כל הלב  על אלה שאני ואת וכל אחד חושב  לאלה שכעת אינם חשים עוד בכאב  לאלה שאהבנו, אוהבים ועוד נאהב  לאלה שאינם איתנו כאן עכשיו  לאלה שהשאירו כמה סימנים של כתב  החקוקים על אבן שיש  ומוכתמים בדם  לכל אלה לאלה שאינם . . .

-"מה טוב בזה בכלל?!" -"אני רוצה ללכת לסבא וסבתא!!!" -"קורונה צאי לי מהחיים, די כבר!" -נמאס לי כבר מהמסיכות החונקות האלה" •••••••••••••••••••••••••••••• כמה פעמים בתקופה האחרונה שמעתם את המשפטים האלה? את הכעס הזה על המצב. את החוסר אונים. את הפחד להימצא בתוך קהל גדול של אנשים. להיכנס לבידוד. להידבק.   כמה פעמים הסתכלנו אחורה לעבר החצי שנה שעברה ואמרנו לעצמנו: "הלוואי שיכולנו להחזיר את הגלגל אחורה ושהקורונה הזאת לא הייתה באה בכלל" •••••••••••••••••••••••••••••

בס"ד ייבנה המקדש פעולת שבת - מיהו היהודי? שלב ראשון- נניח 8 פסים אחד על השני ונשאל את החניכים אם הם מוכנים לדרוך על זה. מן הסתם שיקומו כמה ופשוט ידרכו. לאחר מכן נסדר את הפסים בצורה של דגל ישראל. עכשיו נשאל שוב מי מוכן לדרוך. החניכים לא יירצו לדרוך כי הם ירגישו לא נעים. (בתקווה) שלב שני- נפזר ציורים של סממנים יהודיים. -גביע קידוש -נרות שבת -מגן דוד -מנורה\חנוכייה -ציצית -תפילין -כיפה נבקש מהחניכים לדרג את הציורים ממה שהכי מסמל יהודים להכי פחות. (אפשר גם להעמיד את כל החניכים בשורה עם כתרים שעליהם